מאחר שאני ידוע כמי שלא צופה בטלוויזיה, כולם הופתעו מההחלטה
שלי להתחיל בלימודי תקשורת. אני בעצמי לא יודע למה דווקא
תקשורת אבל אני בטוח שזה קשור איכשהו למקרה המוזר שאירע לי
לפני שבע שנים. מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד ככה שאני לא
יכול להיות בטוח ובכל זאת...

זה היה בחופש הגדול שבין כיתה י' לי"א ואני הייתי בן 15 אז
ובטטת כורסה נוראית.
אני לא יודע אם התמכרתי לטלוויזיה ובגלל זה לא היו לי חברים או
שלא היו לי חברים ובגלל זה ראיתי טלוויזיה בכל דקה פנויה
שהייתה לי אבל כך הייתי באותה התקופה - ילד שמן ובודד שחי על
ספת הסלון מול הטלוויזיה.
בגלל שרוב הסרטים והסדרות המוצגים בטלוויזיה הם תוצרת ארה"ב
הפכתי באיזשהו מקום לאמריקאי בעצמי. הזדהיתי עם הערכים
האמריקאים, חשבתי כמו אמריקאי ואפילו התחלתי לחלום אמריקאי
(ביום העצמאות לא הנפתי את הדגל של ישראל כי זה הרגיש קצת כמו
בגידה).
אחרי כמה חודשים התחלתי לחלום אמריקאי. זה היה משעשע ובעיקר
כיף - מסיבות קולג', סיטקום, ניו יורק... לבסוף החלומות החלו
להתמקד ולהיות רציפים כמו סדרת טלוויזיה. חלמתי שאני בחור ניו
יורקי בן גילי בשם בלייק, והוא היה כל מה שאני לא הייתי. וגם
היה לו כל מה שאני "האמריקאי" רק חלמתי עליו. התפתחנו וגדלנו
ביחד.
זה היה כל כך אמיתי שאפילו את הניסיון הראשון המיני הראשון שלי
עם בחורה אני מחשיב שחוויתי אותו עם בלייק.

"בלייק, בלייק!!!" בחוסר חשק מוחלט ובאיטיות רבה פקחתי את
העיניים. היא עמדה מעליי, מנערת אותי בעדינות. "אתה חייב
לקום!" עצמתי את עיניי, נפרדתי סופית מהשינה שלי והכרחתי את
עצמי להתרומם מהמיטה. איפה אני?! זו הייתה השאלה הראשונה שעלתה
לי לראש. ואז החלתי להיזכר באתמול בלילה. עכשיו הייתי בטוח
שאני מכיר את הבחורה היפה שמולי... גווינת. זה היה השם שלה.
"בבקשה, תתלבש ותלך... מהר..." "מה קרה?" "ההורים שלי חזרו
יותר מוקדם ממה שציפיתי, הם יהרגו אותי אם יראו אותך פה!"
התרוממתי מהמיטה והתחלתי לאסוף את הבגדים שלי... אין בעיה,
חשבתי, זה לא שרציתי להישאר כאן יותר מדי ממילא. כשהייתי חצי
לבוש ובדרכי לדלת היא עצרה אותי. "לא!!!" "מה? מה קרה?" "אתה
לא יכול לצאת משם! צא ממדרגות החירום." "את רצינית?! אני
אפול!" היא התקרבה אליי, עושה הכל בשביל להחזיק את הדמעות
מלפרוץ. "בבקשה, אבא שלי, הוא... הוא יהרוג אותי!" "טוב,
בסדר." משכתי בכתפיי. בחוסר חשק ובפחד שאני משתדל להסתיר הרמתי
את התריסים ופתחתי את החלון. "בחיי שזה גבוה מפה." ריח האוויר
המזוהם של ניו יורק היכה בי. מצד שני שמחתי להסתלק. כך שהעפתי
מבט ביישני לכיוון שלה והוצאתי רגל אחת מחוץ לחלון. "חכה." היא
התקרבה אליי ונישקה אותי. "מתי ניפגש שוב? אני יכולה מחר..."
"אהממם... מחר לא כל כך טוב לי." "השבוע אבל?" "כן, אני מניח,
אני, אני כבר אתקשר אלייך. ביי." "ביי..." ירדתי הכי מהר
שיכולתי במדרגות, בידיעה שעשיתי טעות גדולה והתעסקתי עם מישהי
שלא הייתי צריך להתעסק איתה. כשסוף סוף הגעתי למדרכה הרמתי את
הראש למרומים. בניינים אפורים וקודרים איימו לגעת בשמים, וכל
הניכור המכני הזה עשה לי רק טוב! אני בחוץ! רחוק מגווינת!!!
הסתכלתי סביבי. הכלבה העשירה. היא גרה ממש מעל הסנטרל פארק! רק
עכשיו התפניתי לראות את זה. התרחקתי מעט מהבניין שלה ונכנסתי
עמוק יותר לפארק. התיישבתי על אחד הספסלים והדלקתי סיגריה.
קיבינימט, כמה שאני מטומטם!!! התחלתי לעכל את גודל הפאשלה.
יופי, בלייק, עכשיו נדפקת, היא כבר חושבת שאני החבר המטומטם
שלה וכמה מגניב זה יהיה להסתיר את הווייט טראש מאבא. שיט.
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה 5:00 בבוקר. לא ידעתי אם לחזור
הביתה עכשיו או סתם לשבת על הספסל ולאגור כוחות. הדרך לפניי
הייתה עוד ארוכה מאוד... אין לי כוח לזוז. הלכתי לשבת קרוב
יותר לאגם. השחר הפציע, עלי שלכת התנדפו ברוח, הציפורים צייצו
וראשוני האנשים החלו להופיע בבגדי הריצה שלהם. סתיו בניו יורק
זו התקפה האהובה עליי. הבעיה עם ניו יורקרים זה שהם אף פעם לא
עוצרים, תמיד רצים, כי ברגעים המעטים כשעוצרים בעיר שבה
הבניינים האפורים נושקים לשמים, הם מסתכלים סביבם ומבינים את
הקטנות האנושית והאישית שלהם. הדלקתי עוד סיגריה. עוד מעט השמש
תזרח וכל האנשים הקטנים ייצאו מהבתים הקטנים שלהם, ירוצו
לעבודות המשעממות שלהם, הרחובות יהיו סואנים ועמוסים באנשים,
אנשי עסקים יפתחו את היום ליד כוס קפה ועיתון כלכלה, מישהו
יירצח באלפא בת טאון ואני אלך לישון...
השעה הייתה כבר 6:00. גל שני של תנועת אנוש מזערית הופיע עתה.
כל אותם המשקיענים, הצעירים והשאפתנים שחולמים להגיע לגדולות,
הופיעו בנעליהם המבריקות, שערם משוח בג'ל חלקלק ופניהם
רציניות, בדרכם לעוד יום עבודה לחוץ. אוף, אני לא מאמין
שנתקעתי עכשיו עם גווינת! המבטים החשדנים של "האנשים היקרים"
שיצאו לטיול בוקר עם הכלבים שלהם ולג'וגינג הזכירו לי שאני לא
שייך לכאן ושאני צריך לחזור הביתה. החלקתי מהספסל ופניתי
לכיוון הסבוויי.
חיטטתי בכיסים שלי בחיפוש אחר כמה מטבעות, וקניתי כרטיס לרכבת.
למזלי היא הייתה ריקה ברובה. אני שונא לנסוע לבד בסבוויי; כל
המשוגעים, האומללים והנדכאים של ניו יורק מתנקזים לכאן. לפעמים
יש כאן טיפוסים ממש מפחידים. כמו הפעם ההיא שנסעתי לצ'לסי
ברכבת ואיזה מופרע זקן אחד לבוש מדי חייל התיישב לידי. בהתחלה
הוא היה נחמד וחייך. שתי שניות אחרי זה הראש שלו התחיל לזוז
כמו מכ"ם: "הם באים! אני שומע אותם באים!" הפסיכי הוציא ערמות
של עיתונים מהתיק שלו, בנה מהם "קו ביצור" וסחב אותי אתו
מאחוריהם, כשבכל הזמן הזה הוא צורח ומשתולל כמו חתול על
ספידים. יש אנשים שאסור להם לאכול סמים. זה מה שקורה אחר כך,
הם פשוט לא יודעים איך להתמודד עם זה. ניסיתי להסביר לדפוק הזה
שהמלחמה נגמרה עוד לפני שנולדתי ושיפסיק לקרוא לי "בן" כי אני
לא הבן המזוין שלו. והוא רק הוריד לי כל הזמן את הראש מתחת
לעיתונים: "תיזהר, הצלפים המלוכסנים האלה פוגעים בול". בהתחלה
הזקן המטורלל הזה היה עוד איכשהו משעשע אבל כשהוא הוציא אקדח
טעון זה הפסיק להיות משעשע... קול הקריין שהכריז על התחנות
החזיר אותי. אני צריך לרדת כאן. הגעתי הביתה. יצאתי לרחוב.
עליתי לבניין והסתבר לי שרודריגז המטומטם הזה עוד הפעם השתין
בחדר המדרגות והמקום כולו הסריח משתן. סובבתי את המנעול. שקט.
אימא יצאה לעבודה והטמבל הקטן ישן. הלכתי לחדר שלו לוודא שהוא
בסדר. ישן כמו תינוק, מכורבל בשמיכה שלו. ואני הייתי עייף כל
כך... לא היה לי כוח להתקלח, גררתי את עצמי ל"חדר שלי", חצי
חדר למען הדיוק - קיר הגבס החלקי הפריד ביני לבין אחי. התפשטתי
ונפלתי לשינה עמוקה.

כן, הוא היה מגניב והיה לו את הסיפורים הכי מטורפים! ולי לא,
כך שהיה לי למה לצפות. העברתי את כל אותו היום ביתר נחישות מול
סדרות אמריקאיות על תיכון, בתקווה שאני אמשיך לחלום שאני בלייק
עד שהעיניים שלי הפכו לאדומות ונפוחות והייתי חייב ללכת לישון
כדי להעביר את הכאב. זה השתלם, כי זה באמת קרה - בלילה חזרתי
להיות בלייק. זה נשמע תמוה אבל כשחלמתי בלילה שאני הוא, אני
הייתי הוא. ראיתי, שמעתי וחוויתי הכל, כאילו אני זה הוא, ובאמת
הייתי הוא, אבל הוא הנהיג, כמובן. זה נשמע קצת מוזר, אני יודע,
אבל ככה זה היה וכך יצא שבכל לילה השתוקקתי לחזור להיות בלייק.
הקשר בינינו התחזק כי הייתה תקופה קצרה שרציתי לגוון ויצא
שהייתי מעודדת אמריקאית, מה שלא מצא חן בעיניי בכלל וטמבל עם
גלשן מקליפורניה, שגם לא החזיק הרבה זמן, לא היה שם בסיס לקשר
רציני. אבל אני ובלייק זה היה שילוב טוב!

אימא העירה אותי ואת דארן מוקדם בבוקר. העפתי מבט לחלון בוקר
קר ואפרורי כשמדי פעם הגשם מנסה לפרוץ מבעד העננים. בכבדות
יצאתי מהמיטה, מנסה להתגבר על הקור. שטפתי פנים, צחצחתי שיניים
והסתכלתי במראה. לא מסוגל לעכל את מה שאני מרגיש בדיוק, הייתי
חייב להפנות את המבט. אני ודארן ישבנו מסביב לשולחן האוכל
העגול עם המפה הירוקה והפרחונית, בוהים בדממה בצלחות הפלסטיק
החד פעמיות שלנו בזמן שאימא מכינה לנו ארוחת בוקר לידינו. היא
הניחה במרכז השולחן צלחת פלסטיק עם סלט (מהמעט ירקות שעוד
נשארו במקרר), החליקה לצלחת של כל אחד מאיתנו חביתת פטריות
והתיישבה לאכול אתנו. כולנו אכלנו בדממה בלתי נסבלת ואף אחד לא
הרים את העיניים מהצלחת שלו. בסוף האוכל דארן הלך לחדר שלו,
הלשעבר בקרוב (והתיישב על הרצפה?), אימא עשתה טלפונים אחרונים
לוודא שהכל מסודר, ושהדברים שלנו יגיעו לפנינו. ואני אספתי את
הצלחות החד פעמיות לשקית זבל. "דארן, בלייק, הגיע הזמן." אימא
ואני לקחנו את הדברים שלנו והורדנו אותם למטה. זרקתי את התיקים
לבאגז' של הפורד המצ'וקמקת שלנו בצבע לבן מתקלף ורק במזל האוטו
כולו לא קרס. "אני בספק אם נצליח להגיע עד לשם בגרוטאת הפח
המתפרקת הזאת." "אין לנו הרבה ברירה, נכון?" אימא הדליקה
סיגריה בעצבנות מה ונשענה על האוטו. נשענתי לידה והדלקתי גם כן
אחת. היא שלחה לי מבט נרגז. "מה לוקח לו כך הרבה זמן?!" המשכנו
לעמוד בלי לדבר עם הפנים לכניסה של הבניין. אימא עישנה בעצבנות
של ממש וסיימה את הסיגריה שלה בפחות משתי דקות. "אולי תלך
לקרוא לו?" הצדעתי למפקדת אימא ועליתי במדרגות, בקומה השנייה
קצת היססתי, התחשק לי נורא לקנות קצת חשיש ולהכניס אותו
לסיגריות של אימא אבל המשכתי במדרגות. הדלת הייתה פתוחה ודארן
ישב במרכז הסלון על הרצפה ליד התיק שלו בוהה בתקרה. "מה איתך?"
התיישבתי לידו. הוא המשיך לבהות בסדקים שהיו על התקרה. "אני לא
רוצה לעזוב." "גם אני לא." "אז למה אנחנו צריכים ללכת, בגלל
שהיא רוצה?" הוא התפרץ. "גם היא לא רוצה לעזוב אבל מה לעשות
שהאבא היקר שלנו לא שולח כסף? תחשוב ששם יהיה לנו יותר כסף
ונוכל לחיות כמו שצריך וגם אימא תהיה יותר הרבה בבית (נהיה
פאקינג משפחה אמריקאית מאושרת)." "אבל מה עם כל החברים שלי..."
"נו, אז מה? גם שם יהיו לך." "אני לא רוצה חבורה של "רד נקס"
מטומטמים בתור חברים שלי." "תפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה, יהיו
לך חברים חדשים ומגניבים, ואנחנו נגור בבית פרטי בלי שכנים
שמשתינים במסדרון ובלי חבורות רחוב, נוכל לחיות כמו אנשים
נורמליים, אפילו נוכל להרשות לך מחשב חדש וטוב יותר." הוא לא
נראה ממש משוכנע. "אף אחד גם לא מכיר את כריס ג'ונסון." הוא
עזב את הסדקים בתקרה והתרכז בי. "אתה יודע?" "בטח שאני יודע,
כל התיכון יודע (האמת שלא, כי חמשושים לא מעניינים אף אחד, אבל
הוא אח שלי אז התעניינתי), אבל שם זה מקום חדש." זה די שכנע
אותו כי הוא קם ונראה מוכן לתזוזה. קמתי גם אני ויצאנו ביחד
מהדירה כשדארן לא מפסיק לסנן "כושי מסריח" ו"הוא עוד יקבל את
שלו".
כשהגענו למטה אימא נראתה כבר עצבנית לגמרי ונכנסה לאוטו.
נכנסנו אחריה וטרקנו את הדלתות. "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?!"
זרקה לאוויר והניעה את האוטו.

החיים שלי כבלייק רצו בהילוך מהיר - מילד רחוב ניו יורקי הפכתי
לתלמיד החדש באיזו עיירה נידחת בשם פיצוויל אי שם בטנסי
(האשמתי בזה את ההצפה בסדרות שעסקו בתיכוניסטים בפרברים).
בלייק או אני או בלייק, בכל אופן, התחברתי שם עם החברה
"השולטים" של התיכון שהיו האתלטים כמובן. אפילו מלכת השכבה
רצתה אותי אבל היא הגעילה את בלייק כי היא הייתה טיפשה ושטחית
אז חיפפנו אותה. הכל היה פיצי וקיטשי להחריד עד שיום אחד בלייק
מצא את האתלטים מכים את מתיו בשירותים בגלל שהוא הומו. הוא לא
פחדן כמוני ולכן הוא עמד מולם ואפילו הרביץ לראש נבחרת הפוטבול
של התיכון (זה ביג דיל בתיכון אמריקאי). בלייק אף פעם לא אהב
אותו באמת ושנא צביעות; בגלל זה הוא העדיף לעבור צד ל"לוזרים"
של התיכון, החברים של מתיו, נא להכיר:
ג'ולייט - ווייט טראש אמריקאי לכל דבר שגרה בקרוואן עם אמא שלה
ועם אבא שלה החורג. ניסיתי להסביר אז לבלייק אלפי פעמים שהבן
זונה אונס אותה אבל הוא השתיק אותי בטענה שאני לא מבין כלום.
אף פעם לא הבנתי את בלייק עד הסוף כי הוא היה בחור מבריק אבל
כל כך טוטאלי לפעמים שהוא התעלם ממה שלא השתלב לו בתמונה. אני
חשבתי שהיא סתם שרמוטה, בלייק לעומת זאת היה מאוהב בה.
דבון - או בשמו הידוע יותר "מענה החתולים" - סתם סדיסט חרא
שאני ובלייק תמיד שנאנו. למרבה המזל לא היו שחורים או יהודים
בעיירה כך שהוא לא יכל להכריז על עצמו כנאו-נאצי בנוסף לכל
השטויות שהוא היה עושה.
אדוארד - הוא היה מקרה עצוב של חנוניות; הוא היה אפילו יותר
גרוע ממני כשלא הייתי בלייק. הוא היה תמיד בורח לשולחן של
החבר'ה בקפיטריה כדי שלא ירביצו לו או ימעכו לו את הפרצוף במגש
שלו, כפי שהיו עושים לו לפחות פעם ביום. דבון היה תמיד מפחיד
אותו ומשכנע אותו שהוא יקריב אותו לשטן. בסוף בלייק ריחם עליו
וצירף אותו לקרקס המופרעים.

ואז התחלתי לחלום פחות וכמעט שכבר לא הייתי בלייק. בטלוויזיה
היו בעיקר סרטים אלימים או מטופשים להחריד שלא היו שווים אפילו
את הזמן שלי, אבל נורא רציתי לחזור להיות בלייק אז ראיתי גם את
הגרועים שבהם. זה השפיע על החלומות כך שהמתח עלה בין "קרקס
העיוותים" ו"המקובלים". הם התעצבנו שבלייק קיבל אהדה מהסביבה
וחנם ירד. הם התחילו להתנכל לנו פיזית. דבון השתגע סופית לדעתי
באותה התקופה, אבל בלייק לא יכל לזרוק אותו החוצה כי אז הוא
היה נשאר לבד וחוטף מכות.
הכל נהיה רע וג'ולייט ואני רבנו, שזה היה טוב כי לא אהבתי
אותה, אבל בלייק היה בפאניקה שהיא תעזוב אותו. בסוף השמוק שפעם
היה חבר טוב שלנו (עד שבלייק הרביץ לו בשירותים) כפה את עצמו
על ג'ולייט (לדעתי זה היה בהסכמה חלקית לפחות כי היא הייתה
זולה לגמרי) ובלייק התחמם באמת. זה הגיע למכות.
בלייק ניצח. אבל אז הם היכו את דארן, האח הקטן שלי / של בלייק.
הייתי חייב להפסיק עם הטלוויזיה, ידעתי את זה... לחכות שיהיו
סרטים או סדרות טובות יותר, אבל זו הייתה תקופת הקיץ של
"הלהיטים להמונים", מה שאומר שהטלוויזיה והקולנוע היו גדושים
באלימות ובטקסטים זולים... כנראה שאחרי כל ההשקעה בפעלולים לא
נשאר כסף לתסריטאי, אז נתנו לאנשי הפעלולים לכתוב את התסריט.
אבל לא יכולתי להפסיק לצפות ולצרוך. לצפות ולצרוך. לצפות
ולצרוך. לצפות ולצרוך. לצפות ולצרוך. לצפות ולצרוך. לצפות
ולצרוך.
עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד...
עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד... עוד ועוד
ועוד...
הייתי חייב להיות בלייק, אחרת לא הייתה לי משמעות. אני עצמי
סתם תולעת אבל בתור בלייק הרגשתי כמו מישהו. כמו שזה צריך
להיות.
ואז בלילה האחרון של החופש הכל התפוצץ בהילוך גבוה...

יצאנו מהאוטו. ג'ולייט הייתה האחרונה לצאת וטרקה אחריה את הדלת
בחוזקה. וכך, ארבעתנו, במעילי העור השחורים שג'ולייט קנתה לנו
ומתחתיהם רובי הציד הקטלניים שדבון השיג לנו, עמדנו עם הפנים
לחזית ביה"ס. אדוארד הציץ בשעון. השעה הייתה 9:00 בבוקר,
הלימודים כבר החלו לפני כשעה. הכיתות היו גדושות בתלמידים חסרי
ישע שלא היה להם מושג קלוש שהם עומדים ליפול קורבנות לשנאה
הקשה שגאתה וגעשה במשך השנה האחרונה עד כדי כך שעתה רק דם
ישקיט אותה. הגיע הזמן להרוג את כולם!!!
אבל אז הרגשתי שההיגיון חוזר אליי ומתחיל לחלחל במוחי; אט אט
נוצרו סדקים ופרצים בחומת הברזל האטומה שבלייק יצר לנו.
מחשבותיי ההגיוניות יותר שבו לרצד בראשי. נפעמתי ממה שהייתי
עתיד לעשות, אני התכוונתי לירות באנשים?! גם בלייק לא יכול! לא
יכולתי להרשות לו!
וואו, לרגע השתהיתי ולא האמנתי בעצמי לרמת הטירוף והאלימות
שנגררתי אליה. רצח, לא! לא רצח! טבח במחשבת תחילה ועוד בקור
רוח שכזה.
"'כנסו לאוטו כולם! אנחנו חוזרים. כל העניין הזה לא שפוי",
גמגמתי בקול חלש. ניסיתי להישמע כמו בלייק אך ללא הצלחה רבה.
פחדתי. "אנחנו חוזרים הביתה, מחביאים את הרובים והולכים לבי"ס,
ממש כמו כל שאר הכבשים." הפעם הצלחתי לדבר בקול קצת יותר חזק
שדמה לקול של בלייק. "פחדן", סינן דבון. הוא שנא אותי. חיפשתי
את עיניה של ג'ולייט. היא התחמקה מליצור קשר עין איתי. עתה
בחנתי את אדוארד; הוא היה הזוי ושקוע בבועה משלו. איבדתי את
השליטה עליהם, בזה הייתי בטוח. הם הצטופפו סביב דבון והוא ירק
לעברי, מחווה עדינה עבורו. "תשתלט על עצמך, גבר, או שאתה איתנו
או שאתה נגדנו". זה לא קורה, זה לא קורה, ניסיתי לשכנע את עצמי
ובלייק כאילו נעלם, הוא השאיר אותי לבד איתם! הם היו כה להוטים
לנקמה שלהם עד שהתמסרו לגמרי בידיו של דבון. מאוחר מדי. כעת
שהיו תחתיו לא ניתן היה לעצור אותם. נפשו המרושעת וחסרת המנוח
של דבון הייתה נחושה להגיע למקומה האמיתי: השאול. והבן זונה
היה נחוש בדעתו לקחת את כולנו איתו, שלא יהיה לו משעמם שם
למטה. ניסיתי את אדוארד, הוא תמיד היה השפוי מבין כולנו. "אתה
יודע בכלל מה אתה עושה?!" "שתוק, אתה לא רוצה לבוא? נסתדר
בלעדיך!" "פניתי לאדוארד, לא אליך." התמקדתי בפניו המיוסרים של
אדוארד. "אתה לא מבין, כל התוכניות האדירות שלך להיות ביל
גייטס הבא ילכו קיבינימט, אתה תירקב בכלא בדיוק כמו כולנו, שם
לאף אחד לא משנה שהיית גאון בתיכון." הוא בהה בנקודה לא ברורה
ולא מצמץ אפילו לרגע. "טמבל! אתה מבין את מה שאני אומר
לך?!"דחפתי אותו והוא נפל על הרצפה בחוסר הבעה. הוא לא הקשיב
לי, הוא בהה בסטפני. היא עמדה במעלה המדרגות רחוק מאתנו לפני
הכניסה למסדרון ביה"ס ונשענה על הקיר. היא חייכה ונראה כאילו
חיכתה למישהו. המישהו הזה לא איחר לבוא. הוא החנה את הביואיק
המנצנץ שלו מול הכניסה, לא עניין אותו בכלל שהוא חוסם את
הכניסה לכולם. הוא קיפץ מהאוטו באתלטיות, כראוי למעמדו ככוכב
הפוטבול של פיצוויל והחל לעלות במדרגות לכיוונה של סטפני
שחיכתה לו בכיליון עיניים. הוא השתהה שנייה מיותרת על כל
מדרגה, מתוך כוונה לתת לבלורית הבלונדינית המסנוורת שלו
להתעופף ברוח כמו איזו כוסית. שנאתי אותו! בלייק שנא אותו ושוב
שנאתי אותו ושנאתי אותה ושוב רציתי שהם כולם ימותו. עם כל
מדרגה שבלונדי עלה עיניי התמלאו עוד ועוד דם וייחלתי בכל לבי
שייפול וישבור את מפרקתו אבל זה לא קרה. הוא הגיע בבטחה לקצה
גרם המדרגות, תפס את סטפני ונשק לה. אילו הייתי טורח להסתכל
באדוארד אני מניח שהייתי מוצא דמיון רב בפני שנינו, זעם!!!
דבון, כמובן, לא פספס כלום וניצל את הרגע. "אתה רואה ת'בן זונה
הזה שמה?" הוא שם את היד שלו סביב הכתף שלי. "שים לב איך האושר
קורן מהחתיכת חרא הזה, ועכשיו תיזכר בפעם האחרונה שראית את
מתיו או את דארן. הגיע הזמן שיתמודד עם זה. אתה הסיבה שכולנו
כאן, אפילו אח שלך מחרחר ברגעים אלה לתוך מכונת ההנשמה." בלייק
חזר ולקח פיקוד עליי. הוא אפילו לא נתן לי לדבר יותר, הוא
הרגיש שעשיתי מספיק נזק. ירדה לי דמעה על הלחי אבל המשכתי
להיות קפוא. בלייק כעס בגלל אח שלו ובגלל מה שעשו לו. אח שלי
חטף במקומי. אח שלי יהיה משותק! הוא נזכר בו, עם כל הדם על
הפנים שלו כשמצאנו אותו אחרי מה שהם עשו לו.
הוא לא היה אשם בכלום, ועכשיו הוא יהיה נכה!!! עשיתי, כמובן,
את הדבר היחיד שנראה לי הגיוני, הדבר היחיד הלא הגיוני, לחצתי
את ידו של דבון וויתרתי סופית על כולנו. משום מה הרגשתי טוב עם
זה ונתקפתי באמוק, לא הייתי שונה מהם יותר, אני פריק קטן
ומיוחד בדיוק כמו כל השאר. התאחדתי בלב שלם עם חבריי צמאי הדם.
"נקמממהההה!!!" צרחתי. ידעתי שדבון מחייך. זה היה נראה כאילו
שהוא רק חיכה לרגע הזה. כל חייו הארורים הוא ישב וחיכה רק לזה.
אבל זה כבר לא הזיז לי בשלב הזה.
וכך קרה שעלינו ארבעתנו: אני, ג'ולייט, אדוארד ודבון. עברנו את
מכוניתו של החרא הגדול בראד, לא בלי שאני משאיר שריטה עמוקה
לכל אורך הביואיק החדשה שאבא'לה קנה לו. התענגתי כשדמיינתי את
פניו של בראד לאחר שיראה את המזכרת שהשארתי לו. המסדרונות היו
ריקים, אף אחד לא ראה אותנו. התרגשנו והלכנו לראשונה זקופים
וגאים במסדרונות. אנחנו הולכים להרוג את כל הבני זונות שאמללו
אותנו כל כך. הלכנו במסדרון הארוך והריק זה לצד זה, במעילינו
הארוכים, עטופים בביטחון יהיר שאיש מאתנו לא הכיר קודם לכן.
"כולם בטח לומדים בכיתות עכשיו", צייץ אדוארד. היה נראה לי
שבאמת חבל לו שהוא מפסיד פיזיקה או משהו. ילד מסכן, הוא לא היה
אפס כמו כולנו, זה לא היה המקום שלו. אבל היה כבר הרבה יותר
מדי מאוחר. כעת הוא חיפש אישור להמשיך בפניו של דבון. "טוב
מאוד, הכל מתאים", הוא ירק גוש ירוק ודוחה על אחד הארוניות.
לפתע הבחנתי שג'ולייט לא שם. "ג'ולייט! ג'ולייט!!!" צעקתי אבל
היא לא ענתה. "עזוב ת'נקבה הזאת, היא, אי אפשר לסמוך עליה
בכלום, רק ת'רגליים היא יודעת לפתוח." "סתום ת'פה שלך כבר, אני
הולך לחפש אותה." דבון לא התכוון לתת לי לחמוק. הוא ידע שאם לא
יפעל מייד יאבד את אותי ואת החלום הגדול שלו. הוא תפס אותי ביד
ימינו, את אדוארד בידו השמאלית והתפרץ בבעיטה לכיתה שהייתה הכי
קרובה אלינו תוך כדי שהוא גורר אותנו אחריו. שכחתי עד כמה חזק
היה הבן זונה, ובחיי, הוא היה חזק.
איך שנכנסתי הכל נהיה מעוות ואיטי מדי. הבנתי שפתחנו את הדלת
לגיהינום ואי אפשר לחזור עכשיו. גברת תומסון הזקנה החביבה
שלימדה אנגלית עמדה במרכז הכיתה בצמוד ללוח. כולם היו המומים
כשראו את דבון מחזיק רובה ביד, אף אחד לא ציפה למשהו כזה.
אפילו לא מ"קרקס העיוותים". דבון לא השאיר זמן לעיכול. תוך
שנייה ירה את הכדור הראשון ועשה חור ענק בחזה של גברת תומסון
לפני שמישהו הספיק להוציא הגה. הזקנה נפלה על הרצפה, משמיעה
קול אנקה חלש. הכל התנהל באיטיות מורטת עצבים חוץ ממנו. הוא
ידע בדיוק מה הוא עושה! בשנייה הבאה הוא כבר עמד בקדמת הכיתה,
דורך על הגופה הטרייה. הוא דפק חיוך מאוזן לאוזן והחל לשחרר
כדורים לכל עבר. לראשונה הבנתי איך ודאי המוח של דבון מרגיש.
נשמעו זעקות אימה מכל עבר, בכי, חרחורי גסיסה, קול יריות, עשן
סמיך הופיע בכיתה (ואולי רק בראש שלי) והדם נזל כמעט בטבעיות
כמו מים והגיע עד לסוליית הנעליים שלי. המחזה היה נורא מדי
בשבילי לעיכול. רציתי שהכל ייגמר כבר. הוצאתי גם אני את הרובה
והתחלתי לירות. סחטתי את ההדק חזק ככל שיכולתי. רק שייגמר כבר!
הכדורים נורו כאילו לבד, לא שמעתי כבר צרחות, גם לא ראיתי שום
דבר, הכל הפך למעין מערבולת ספירלית מטושטשת. כלום מכל מה
שהתרחש באותו הרגע לא היה קשור אליי. אני הייתי כאילו בעולם
אחר. הרגשתי ממש כמו שהרגשתי אז כשלקחתי את הטריפ הרע ההוא
בניו יורק. מהר מדי התודעה שבה אליי והבנתי שאני עומד בתחילת
הכיתה כשדבון לימיני, אדוארד לשמאלי (שיערתי כך, לא העזתי
להסתכל), כולנו לבושים במעילים שחורים ארוכים, וכדורים נפלטים
בלי סוף מרובה הציידים שאני מחזיק בידיי. תקוע עמוק בתוך התופת
המזוינת הזאת! רק שאלה אחת נותרה לי עכשיו - "איך לעזאזל הגעתי
למצב הדפוק הזה?!" זה כבר לא שינה לי כלום. חיי עמדו להסתיים
והבני זונות לא עמדו לקבל אותי חי. קול קטן בתוכי צווח, התחנן
ובכה, אבל התנגדתי לו והשתקתי אותו. יצאתי מהכיתה, טענתי את
הכדור האחרון. ירדתי על ברכיי. לא התפללתי כי איבדתי את האמונה
והיה ברור לי שמקומי בגיהנום מובטח. הנחתי את הרובה על הקרקע
כך שהלוע שלו יפנה אליי. פתחתי את הפה ו...

השעון צלצל!!! השעה הייתה 7 בבוקר ב-1 בספטמבר והייתי צריך
ללכת ללימודים. מיותר לציין שלא הלכתי באותו היום לשום מקום
וגם לא בשבועות שלאחר מכן. לא יכולתי לעשות דבר מלבד לתהות מה
היה קורה אילו... אילו השעון לא היה מצלצל...?

הכי היה מפחיד היה לקרוא את העיתון של השבוע. היו שם תמונות של
הילדים שעשו את הטבח בביה"ס בארה"ב. בלייק נראה בדיוק כמוני,
והיו ג'ולייט ואדוארד, הם נראו כמו עצמם... רק דבון לא הופיע
בתמונות. גם השמות שלהם היו זהים לאלו שהכרתי - של הקורבנות
ושל הרוצחים. המשכתי לעקוב אחרי זה עוד חודש אבל שום אזכור
לדבון...

מאז אני לא חולם. זאת אומרת, זה קיצוני מדי, ברור שאני חולם,
אני פשוט לא זוכר כלום.
זה גם היה היום שבו הפסקתי לראות טלוויזיה, ה-1 בספטמבר לפני
שבע שנים.
למרות שאחרי ש"באולינג לקולומביין" יצא לאקרנים פחתו לי נקיפות
המצפון והחרדות והרשיתי לעצמי לראות מדי פעם את מעט הדוקו דרמה
והקולנוע שהם לא תוצרת הדוד סם.
אבל אני לא רואה טלוויזיה אמריקאית. פשוט לא. זה לא בריא, כמו
שמקדונלדס לא בריא לסתימת עורקים. הכל מסתכם בחרא אמריקאי או
כזה שמתיימר להיות.