טרדות היום-יום הביאו אותי באחד מימי הקיץ לישוב מבשרת ציון
שבמבואות ירושלים, מקום שבו הייתי צריך לשהות כשעתיים-שלוש
בסמוך למגדל המים של הישוב. המגדל נמצא במרומיה של גבעה נישאת
בפאתי הישוב והוא מוקף בגדר שרק כפסע בינה לבין הקו הירוק.
בגדר קבוע שער שעליו תלויים שני מנעולים כבדים אבל עכשיו הוא
פתוח, כל דיכפין ייתה ויעבור. על הגבעה שממול נשקפים בתי הכפר
בית צוריף ומעט הרחק משם מזדקר המגדל של נבי סמואל. בצד
הישראלי הנוף מצולק בשכונות הנמצאות בשלבי הקמה שונים. אומרים
שביום בהיר אפשר לראות מכאן את הים התיכון. אבל כל מה שאני
מצליח לראות זה רצועת שמים אפרפרה שנושקת לקו האופק. למטה שורר
שרב, אבל כאן  מנשבת רוח נעימה, האוויר צלול והכל טובל בים של
שקט ושלווה.

שני אנשים נכנסים דרך השער. אלה הם צעירים פלסטינאים העובדים
בכרם בבעלות יהודית שנמצא במורד הגיא. השניים נתפסו על ידי
המשטרה ללא אישורי עבודה ונצטוו להגיע לשער ולהמתין כאן
לתעודותיהם. עבורם זה עניין שבשגרה, עבור המשטרה זוהי דרך
לפעול נגד השוהים הבלתי חוקיים - לטרטר אותם. לאחר מספר דקות
מופיע מבעד לשער צמד נוסף ומיד אחריו צמד שלישי. ידיו של אחד
מהם עמוסות באשכולות ענבים והוא מציע לי להתכבד. "קח, קח. יש
הרבה שמה למטה," הוא דוחק בי. על מצחו משקפי שמש אופנתיים ואת
סנטרו מעטר זקנקן. לי יש מים קרים. הם מבקשים, אני נותן.

"למה אתם לא דואגים לאישורי עבודה," אני שואל. "לא נותנים, רק
מגיל שלושים, ככה," עונה לי בעל הזקנקן, מחווה בידיו תנועה של
חוסר אונים. ועד מתי תחכו כאן? "עד שיביאו לנו את התעודות. ואם
לא יביאו, נלך לתחנה, ניקח את התעודות ונחזור לעבודה שלנו."
העברית שבפיו טובה מאוד. "אני גר עם ההורים שלי. אבא שלי חולה
בסוכרת, יש לי עוד תשע אחים ואני היחיד שמביא כסף הביתה. ככה
תשע מאות, אלף שקל כל חודש." בקולו יש יותר נימת השלמה מאשר
טרוניה. הם פורשים לפינה מוצלת, נראים כנהנים מהבטלה שנכפתה
עליהם, עסוקים בעצמם, בי הם כבר לא מגלים עניין מיוחד. בעל
הזקנקן עומד מולם ומסלסל קולו בשירה, ואף מלווה את שירתו
בריקוד קטן.

ניידת משטרה מגיעה ובה שני שוטרים. הם מוסרים לבעל הזקנקן צרור
תעודות ירוקות בתוספת דין ודברים, שמתוכם אני מצליח לשמוע רק
את המילים "אוי אבוי לכם..." בליווי תנועת אצבע מתאימה. בעל
הזקנקן מחלק את התעודות לחבריו, מהתל בהם בשעת מעשה, ולפתע,
כאילו נזכר בי, הוא מניף את התעודות לעברי ושואל בחיוך: "רוצה
תעודה?" אחר כך הם מנופפים לעברי לשלום ונעלמים מעבר לשער.