הוא חשב עליה קצת הרבה.
'היא כל כך בלתי אפשרית, הבחורה הזאת, בדיוק ההפך מכל השאר, לא
בן - גם לא בת, פשוט אחרת. הגוף שלה יפה, והוא כלי חד פעמי כל
פעם, הבחורים שלה יפים וגם הם כלים חד פעמיים. גם אם לא חד
פעמיים אז חודשיים, כי אחרי חודש אובד לה העניין.
'איך היא יכולה ככה...? איך היא יכולה עם חומות יריחו סביב
לבה...? אוף, אין לי זמן להביא שופרות ולרוץ סביבה שבע
פעמים...'
הוא ראה אותה לכמה שניות כשריחף מחוץ לגופו, עבר דרכה, הרגיש
אותה... ילדותית וטובה, לא לחלוטין - אחרי הכל גם היא בנאדם...
בנאדם מעניין, מרתק אפילו... "איזו מותק", חשב לעצמו והרגיש
איך החיוך מתפשט על פניו... כל כך אהב אותה מהרגע שראה אותה -
ראה אותה עירומה - בלי עור בלי שרירים בלי עצמות, עירומה מגוף
ומצורה, זוהרת כמו שמש קטנה.
"איך גורמים לכוכב שביט להתאהב? איך יגרום לילדה שלא יודעת
גבולות להיות מסופקת ומאושרת רק אתו? להיות נחמד זה לא
מספיק... צריך להיות פאקינג לא אנושי!" חשב לעצמו...
"לעזאזל... בקיצור, מה עושים?"

מבטו החליק על גופו העירום הנשקף מהמראה. פיזית לא היו בו
פגמים נראים לעין; עורו נצץ במתיחה מושלמת על שריריו. הוא חייך
כשחלפה בו המחשבה על גופו כמיצג בשיעורי אנטומיה. כל שריר
הזדקף בגאווה בולטת לעין, מעוטר בוורידים פועמים בעוצמה
במקומות דיסקרטיים. ידיו הגרמיות נמתחו לצדי גופו, חושפות קטעי
קעקועים. הוא ידע מה היא אוהבת.
היא אוהבת לטוס, הפרח שלו... "והיא טסה וחזרה, עדיין נפגעת,
נודדת מאיש לאיש, מתעללת בעצמה כל פעם מחדש, מנהלת צורת חיים
סגפנית... ולמה? אם רק ידעה מה מחכה לה - בטח הייתה מחייכת...
הנשמה היפה הזאת."
"וכשהיא מחייכת אין עליה!" הוא השחיל על עצמו את הגופייה
השחורה. כל מחשבה כל חפץ קטן גרם ללבו לעלות על גדותיו. היפה
שלו, הילדה הייחודית הזאת, הפנינה הנדירה שלו, חוזרת הביתה,
חוזרת אליו... הוא כבר יוצא בעוד חודשיים ויהיה איתה ויחווה
אתה את העולם כולו... נשמתו...
עיניו נחו על מטבע הזהב הקטן שחרט עליו למענה דבר שרק שניהם
חולקים, משהו קטן שהולך עם פנינים ויהלומים בשלמות. מתאים
ליהלום כמוה.

החלקה אחרונה על המכנסיים, הוא מקפיץ את המפתחות ביד ויוצא
החוצה. לוקח איתו קסדה ספייר וטס על 200 קמ"ש לנתב"ג. האם היא
כבר שם? מסתכל על המטוסים הנוחתים ורואה אותה בעיני רוחו.
בקבלה מבהירים לו שהמטוס עוד לא נחת והוא כבר עומד להתפוצץ
ממתח. ההחלטה באה לאט... אולי כדאי להסיח את דעתי? חושב. בקצה
עינו רואה חנות פרחים והחיוך חוזר. פה נכנס תורו של הדיאלוג
בפנים...
"מה... זה כל כך נדוש!" אומר האיש האדום שיושב על כתפו
הימנית.
"כן, אבל תמיד נעים", טוען כנגדו האיש הכחול משמאל.
"נו, תחשוב בהגיון - זה אופנוע - יישארו לה גבעולים מרופטים
בסוף הנסיעה", מתעקש האיש האדום.
"מי אמר שהיא בכלל תיקח אותם לנסיעה? זה ככה רק שיהיה לה נחמד
ברגע הראשון", מציע האיש הכחול.
"תקשיב! היא לא אוהבת יצורים! מה זה פרחים? זה הכי מטומטם שיש!
כל ילד בן 12 יכול לתת לה פרחים - זה רק מראה שלא השקעת בה
מחשבה בכלל!" מתפרץ האיש האדום.
"תפסיק לזיין במוח! זה יפה... זה מריח טוב... נקודה!" צועק
עליו האיש הכחול.

שני האנשים הצבעוניים נשארים באולם ההמתנה ועושים לו בושות...
והוא בינתיים מתעניין בזר מאוד מוזר - עם סחלבים ורודים
ושושנים בצבע זריחה... כן, הוא יודע שזה יתפוס את העין שלה.
האנשים המיניאטוריים שלו עדיין נאבקים היכן שהשאיר אותם. מזל
שהם כל כך קטנים ואף אחד לא רואה אותם... אבל עכשיו אין לו זמן
להיות גננת... הוא חולף על פניהם בריצה לשער ולבו מחסיר
פעימה--- הנה היא, שזופה, בג'ינס קצר ובגופייה אדומה, שערה
גולש בבקבוקים עד מותניה, ונעלי הרים גבוהות מאריכות את רגליה
עד אין קץ... כן... זאת החצי השני שלי - הוא רוצה לצעוק בכל
כוחו מרוב אושר - והיא רצה אליו, מפילה תיקים לכל עבר והוא רק
רוצה לטמון את ראשו בצווארה. זה כמו הרגע לפני הגשם, כל מהותו
נתונה בעוד שבריר שנייה... הוא קופץ מעבר לגדר ביטחון, ידיו
פרושות והוא לא נושם, לבו פועם כמו פטיש אוויר. כל העולם עוצר
לרגע.
ואז נוחתת הטיפה הראשונה של הגשם המיוחל... מגע יד מחוספסת על
שכמו, ועוד מכה בברכיו. והטיפות הופכות לגשם שוטף של מכות
נמרצות. השוטרים חוגגים על גופו, והוא רק מגן על הזר בידיו, לא
טורח להגן על איברי גופו שאיבדו תחושה... מביט לעבר נשמת חייו
- היא שוכבת על הרצפה כמוהו, כבולה ומדממת... ונדמה לו שהוא
שומע אותה בוכה - לא... תנו לי ללכת... מה אתם עושים? היא לא
עשתה כלום, עזבו אותה... כל חיי חיכיתי לו, תנו לי ללכת...
עזבו אותי, בני זונות! תורידו את האזיקים המזדיינים שלכם
ממני... די!
אבל לא נראה שאכפת לשוטרים... הם לא שומעים את זעקותיהם... הם
לא קיימים בשבילם... הם מנסים להזריק לה משהו והיא בוכה נהר של
דמעות... בוכה ורועדת... הוא מנסה להגיע אליה, מגן על הזר כפי
שלא יכול להגן על הנסיכה שלו... דוחף... לא דוחף - בועט לכל
עבר את השומרים - והם לא נגמרים החארות! אחד נופל, באים עוד
עשרה... הנפש התאומה שלו צועקת בועטת את דרכה לעברו, גם בידיים
אזוקות היא מצליחה לפלס לה דרך ולהחזיר לבני זונות... "תנו לי
ללכת... זה אהובי, זה החצי השני שלי... עזבו אותי!!! אני רוצה
את יקירי... דייי!" הוא רואה את ידיה נאבקות בהמולה, הן מחפשות
במה להיאחז ומוצאות את ידית האקדח של שוטר אטי מדי. "אמרתי,
תעופו לי מהעיניים!" היא צועקת ויורה באוויר. פתאום נפער חור
קטן בחולצתה ונוזל כהה זולג ממנו כמו דמעה גדולה - כמו טיפה
אחרונה של גשם...
לא... לא, אלוהים, בבקשה... לא את הפנינה היקרה שלי... לא את
נשמתי האהובה... לא את הבחורה הזאת...

"סליחה... אתה מחכה למישהו?" שואל האיש הלבן מולו... על התג
כתוב שקוראים לו אלכס פרצוב אבל הוא לא נראה כמו אלכס... "לא,
דוקטור... רק נזכר", הוא אומר, מהדק את מעילו סביב גופו, מקפיץ
בידו מטבע קטן מזהב ונכנס למשרד.
בית משוגעים זה לא מקום לאנשים מטורפים, פשוט עצובים מאוד...
הרופא טוען שחברה דימיונית לא יכולה למות... אבל הוא זוכר...
ומה תעשה עם זיכרון כל כך מוחשי של אהבה? תדחוס אותו למחסן בתת
מודע ותשכנע את עצמך שכל זה היה חלום אחד ארוך?! זה לא
יעזור... מאוחר בלילה, כשהוא יישאר עם עצמו, הוא יידע את
האמת... היא הצילה את נשמתו ממוות - והוא נכשל בלעשות אותו
הדבר למענה... כן... בטח, דימיונית... היו רוצים!!!