יולי,
בלילות אני עוד חולמת על יואב.
כמה שאני אוהבת את האפס הקטן הזה.
אני מכורה, כמו לקוק. החומר שבכל שאיפה ממנו סופג הלב התקף לב
קטן בדרך לזה הגדול, המשמעותי. ככה אני מכורה אליו. מתעלמת
מהכאב, מהסבל. מפחדת לעזוב את החומר הממכר הזה, הריח המוכר,
המשכר, המשקר.
עובדת על עצמי שאולי עוד יהיה לנו סיכוי של משהו מעבר למה שיש.
ואין. אין סיכוי כזה. תברחי.

איך פעם הוא היה משגע לי ימים ולילות. אני זוכרת מה היה קורה
כשסוף השבוע היה מגיע, נקודת התורפה שלי הייתה סופי השבוע. לא
שלא היה לי מה לעשות, היה לי, אבל הכל התגמד כשהייתי מעבירה
בראש מחשבה של לעשות את זה איתו.
שוב הייתי מוצאת את עצמי נוסעת אליו. מתמכרת לדרך, לאוויר,
למוסיקה, לשמחה שיש בי, להתרגשות מלראות אותו שוב, לגעת בו,
להרגיש שהוא שלי. גם אם רק לערב הזה, הוא שלי.
המחשבה על לישון איתו במיטה, גם אם כל אחד בצד שלו, שיגעה
אותי, הטריפה משמחה. הרגעים איתו היו כמו אוסף קלפים נדירים,
כל קלף חשוב, כל קלף מלוטף, מנוקה, מצופה ניילון עדין של
אשליה.
אספתי כל רגע כזה איתו. והתפללתי - תן שהרגע יהפוך לשגרה, תן
שהתשוקה תהפוך אהבה. תן לי לגעת עמוק ולא רק על פני העור שלו
אלא ממש מבפנים. תן להרגיש מה אתה באמת מרגיש, תן להתקרב.
כתבתי לו אז שורה מהשיר הזה שלפעמים אני מרגישה שנכתב עליי "רק
אם תחבק אותי, אוכל ממש לעוף". אני ובני הזוג שלי, סוטה של
זוגיות אני.
ובזמן האחרון אני חולמת אותו בכל לילה, הולכת איתו לישון וקמה
איתו בבוקר, לבדי.
החלומות האלה, הרגשה של ביחד שמתחלפת בהכרה של הלבד עם הרגע
שבו נפקחות העיניים והאור חודר לתודעה.
בחלום שלי הוא שוב איתי, חלק ממי שאני.
ואני קמה לתוך מציאות שהיא פחד והוא איתי בנשמה, חופר בי עמוק.
לפחות עכשיו זה רק בלילות. בעצם, בעיקר.
אני

יולי,
ערב, לבד, זה לא נגמר.
הלילות ארוכים והימים כמו מסטיק ישן, נצמדים לתחתית הכיסא עד
שנופלים. ימים נוראים.
אני מרגישה את ההתקף מגיע ובורחת מארון התרופות, לא רוצה להיות
אחת מאלה שחיים על כדורים, לא עוברים את היום.
את מבינה, את יודעת למה הכוונה? ככל שהזמן עובר ואני מבינה את
מה שעיניי רואות, אני רוצה לעצום אותן, לנוח.
היא יפה, אשתו. יפה כמו רוח רפאים, לבנה וקטנה.
למה היא חייבת להיות שם? כל הרגשות האלה בתוכי, למה להעמיד
פנים? היא לא משוגעת ואני מפסידה את חיי. ומה היא רוצה? להיות
איתו. ומה אני?
משוגעת עם עיני מכשפה.
פעם היית מדברת על העיניים שלי, שהן ירוקות כמו עיניים של פיה.
היינו אומרות שאת הפיה הטובה ואני הרעה.
איך נכנסת לחיים שלי והעלית חיוך על הפנים העייפות שלי והכנסת
לי קרני אור קסומות ביום יום האפור שלי, כמו פיה טובה. ואולי
אני באמת סוג של פיה רעה ואת פיה טובה. איך שאנחנו הפכים
שמושכים לשני כיוונים ואפשר להרגיש אותנו בוכות, צועקות,
מחבקות ומשלימות אחת את השנייה. כן, אולי אני באמת סוג של פיה
רעה ואת הפיה הטובה. ולא סתם תמיד הייתי מורידה לך את הרגליים
לאדמה ואת היית מרוממת את הנפש שלי, הכבדה שלי, לעננים
התכלכלים לבנבנים. כנראה שאני סוג של פיה רעה, ואת הפיה הטובה
שלי.
ועכשיו גזרו את כנפי הפיה שלי והפכתי מכשפה. רעה, בודדה,
משוגעת.
אני