שוב אני רואה אותו. כל יום אני רואה אותו במסדרון, במדרגות,
בפאב השכונתי, ברחוב, בכל מקום שאני בו, הוא שם.
מוזר איך כל יום שעובר, כל יום בו אני לא נוגעת בו יותר, כל
יום בו אני מתרחקת עוד צעד אחד, הוא נהיה יפה יותר, גבוה יותר,
יותר האיש שאני רוצה. איך זה יכול להיות?
העיניים הירוקות שלו נהיות ירוקות יותר, החיוך שלו מאיר יותר,
המבוכה בעיניים שלו שפוגשות את שלי, גורמת לי להתאהב בו יותר
ממה שאני כבר מאוהבת. על מי אני עובדת? כנראה שלנצח אהיה
מאוהבת בו, עורגת, מחכה, מתכננת, מקווה.
מאוהבת בו.
אהבה רומנטית דומה למחלת נפש. זה משפט ששמעתי לא מזמן וככל
שעוברים הימים אני מאמינה בו יותר. וככל שאני מאוהבת בו יותר,
אני מאבדת אט אט את שאריות שפיותי וכבודי, משתגעת.
הכל הולך באהבה ומלחמה אמר פעם מישהו חכם. כמה שהוא צדק. הכל
הולך. הולך ולא חוזר. הכל הולך, את מתאהבת, מתחרפנת, מתאהבת,
מתחננת, מתאהבת, מגוננת. מגוננת על כל חלק שעוד נותר בריא ולא
נגוע באהבה.