כל כך הרבה כבר כתבו, כל כך הרבה אמרו,
כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה דמעות זרמו
על האח, החבר והבן שכבר לא כאן...
על האחיין, התלמיד, השכן שמת, נפטר מן העולם.
כתבו שהיה צדיק, כתבו שהיה עניו,
אמרו שהיה שקט, בכו שהיה חכם.
ועברה שנה, ועוד אחת, וכבר כולם שוכחים
את מה שכתבו או את מה שאמרו לפני כמה שנים.
כי זה מנהגו של עולם, לאט לאט מפסיקים לזכור
"המת משתכח" והחי שוכח והעולם ממשיך לזרום.
כבר עברו תשע שנים.
תשע שנים כבר לא דיברתי איתך, תשע שנים כבר לא צחקתי איתך, לא
רבתי איתך.
תשע שנים, בכיתי איתך.
תשע שנים עברו, ובינתיים חבר התארס, ובקרוב מתחתן
וחבר אחר, נולד לו עוד בן.
וכולם ממשיכים עם חייהם במסלול המוכר, ורק אתה טמון תחת העפר.
תחת אבן גדולה וכבדה, שגם אם תתאמץ לא תוכל לקום.
כל כך הרבה מכתבים נכתבו, כל כך הרבה מילים נאמרו והנה עוד
אחד. אני מוסיפה עוד מכתב, שלא עושה שום דבר.
זהו, הראל, כאן זה נגמר.
סתם בזבוז של עופרת ונייר.
אין עוד מילים שיוכלו לעזור
אין עוד מכתבים שיגרמו לך לחזור.
רק נהר הדמעות וים הכאב ימישכו לזרום.
מצפה לך בכל עת. אוהבת מאוד ומתגעגעת אפילו יותר.
מחכה כאן.
אחותך הקטנה, אפרת.