הקירות הגבוהים של הבית מזכירים לה כלוב. ידה כבר נחה על הידית
הזהובה של הדלת, אבל מי כמוה יודע שהכלא לא מסתיים בבטון
ובמנעולים.
צעדים חרישיים הנה והנה, גוף מתקשה למשמע שעון הקוקייה ושוב
השקט. בין השטיח הפרסי אשר בולע את קול הפסיעות לבין הווילון
שמישהו שלח להם מחו"ל אפשר לשמוע את לבה מפרפר בדומה לכנר
שהבחין כי החתול המשפחתי מצא דרך להגיע לחדר המגורים. היא לא
בטוחה האם לב אנושי מסוגל לפרוץ את דרכו החוצה וליפול חסר חיים
על השטיח היוקרתי אבל משהו בתוכה מקווה שהוא יכול. אף אחד לא
יוכל להבין את הכאב בלהיות כלוא בתוך עצמך.
בחוץ, היה כבר אפשר לראות את הכוכבים מתעוררים לחיים, קטנים
ועגולים לצד הירח העגול ופנסי הרחוב.
איפשהו במרחק אפשר לשמוע קולות של אנשים ומוזיקה לא נעימה
לאוזן, מספר צעירים התנודדו דרך גן השעשועים שמתחת לבניין. היא
תוהה מה היא ההרגשה להיות חופשי.
הציפור הזקנה שבתוך הכלוב לצד החלון פותחת עין ישנונית ומביטה
בה בתימהון אבל לא חושבת פעמיים ומזנקת קדימה, עוצרת רק לשנייה
על מנת להביט לאחור לפני שפורחת אל תוך הלילה.
היא פותחת את החלון ומרגישה את הרוח חומקת בשריקה, נוגעת לא
נוגעת בפניה, מתגרה. משחקת קצת בענפים הכבדים של הברוש, רוקדת
עם העלים וממשיכה הלאה, סחרחורת, חופש.
שעון הקוקייה קורא שוב.
העצב מתנקז ממנה לתוך הלילה, עוד דיו שחור שצובע את שמי הערב
לשחור. ידיה מושטות קדימה והיא קוראת לרוח לקחת אותה לארץ
לעולם לא. הריקוד פראי וחסר מעצורים, מחול קדחני של חופש
וצבעים וריח של שוקולד. היא מחייכת ומתאדה לתוך הערפל בזמן
שהלב פורח מכלובו וממריא אל על.