היא טיילה, ברגליים יחפות, ברחובות העיר המזוהמת. היא הרגישה
טהורה.
היה קריר, אבל היא הרגישה נעימות וחמימות בפנים. במפתח הלב.
היא לבשה שרוואל שרקד לו ברוח, ושיערה החום, הארוך, החלק, רקד
לו גם הוא.
היא לא ידעה לאן היא הולכת, אבל היתה לה תחושה שזה למקום
בטוח.
אורות העיר ברקע, ואנשים חולפים על פניה וכולם מחייכים,
בעיניה.
העיר רעשה, והיא נרגעה.
לפתע היא עצרה, עיניה החלו להרטב, והיא נעצה אותן בכוכבים.
הלילה החל להטשטש, משהו היה חסר.
התיישבה על המדרכה, בכתה בשקט, בשלווה
וחשבה
עליו, שעדיין לא פגשה.
כמה בנאלי, חשבה.
יושבת, חופשיה כמו הרוח, ומחשבותיי הופכות לסורגים. סורגים
בדמותו.
ההוא שאוכל להיות חופשיה איתו ביחד.
למה אי אפשר להיות חופשיה לבד?