הסיפור הזה מתחיל מזמן, הוא נכתב לצורך תיעוד היסטורי שכזה,
מעין תירוץ למה שקרה ולא יקרה שוב (לפחות לא בפורמט שיתואר).
השמות שונו, תאריכים חוברו להם יחד על מנת ליצור זמן-מרחב חדש
ודימיוני.
שכן, גם אם אומר כי הסיפור הזה אמיתו הוא, ורק מעט ממנו מוקצן
על מנת לתת לו נופך מספק שיתרץ את העובדה שהועלה על הנייר,
סביר שמי שלא היה מעורב במאורעות יאמין כי סיפור זה הומצא על
ידי ילדה-אישה שעדיין לא החליטה אם היא מאמינה באהבה.

"מה קורה?"
"בסדר, מה אצלך?"
אף פעם לא הבנתי שעונים על שאלה זו ב"מה המצב" או "מה איתך",
בלי באמת לענות תשובה (מנומסת גרידא), סוג של 'הכל בסדר'
"טוב, מה עושים היום?"
"לא יודעת, דיברת על מיה?"
"כן, לא בא לה לצאת, גם גשום ואין לי כוח לנהוג."
"אולי נעלה אליה?"
"סבבה, דברי איתה, ותביאי שתייה, תאספי אותי?"
"אחלה, דברי עם מיה."

התחלה תמימה, לא?
שלוש חברות בנות 18 עולות לערב של כיף ב"דירת רווקות" קטנה
שנמצאת מעל הבית של ההורים אבל מבודדת מספיק בכדי לשתות, לרכל
ולשמוע מוזיקה בווליום מגוחך.

אז הגענו. חורף בחוץ, וכמו כל מטאפורה מתקתקה חם בפנים. אפילו
הבאנו משחק טויסטר (כן, אין צורך להגיב).
בניסיון להיות חלק מפרק של סקס ועיר הגדולה שלא שודר, הכנו
משקאות בכוסות מפוארות וישבנו ודיברנו; יותר נכון ריכלנו כאילו
אין מחר.

"אז מה קורה עם שי?" שאלה מאיה את מיה בנונשלנטיות ידועה
מראש.
"שי חי בסרט." למיה היה אוצר מילים לא מוגבל (יש אף שיאמרו
שהייתה חכמה מהרגיל) אבל אין ספק שרוב הפעמים ששמו של שי יעלה
הביטוי 'חי בסרט' - שאף פעם לא ממש הבנתי - יעלה לו.
"מה עכשיו?" שאלתי, כאילו לא ידעתי את הברור מאליו.
"מיכל", מיה אמרה את שמי תמיד בהגדשה מוטעמת של סופו - מיכל -
"אני אמרתי את זה כבר, הילד פשוט מטריד, לא יודע מתי די, הוא
לא מבין שממש, אבל ממש, לא בא לי קטע כזה עכשיו."
"אמרת לו את זה?" שאלתי, בידיעה שהכנסתי את ראשי לגוב אריות.
"לא", מיה ענתה כאילו התשובה הייתה ברורה, ומאין לי התעוזה
לשאול אפילו.

אז למען הגברים שלא מבינים את תשובתה האופיינית-נשית של מיה,
אסביר.
אנחנו לא צריכות לומר לכם מה אנחנו חושבות - אתם צריכים להבין
לבד,
ואנחנו לא צריכות להגיד לכם שאנחנו כועסות, אתם תבינו לבד,
ואם תשאלו אותנו אם אנחנו כועסות אנחנו נגיד שלא,
וכשתנסו לחזור לנורמליזציה (כי אמרנו שאנחנו לא כועסות -
שבנשית מתקדמת המשמעות היא שאנחנו לא כועסות אלא רותחות מזעם)
נלך מכם בעצבים, כי אתם פשוט לא מבינים.

אז מיה לא אמרה לשי שכל עניין הביחד לא ביחד הזה לא מתאים לה
(לא כל כך בטוחה שהיא ידעה בעצמה), והחליטה לפעול בשיטת הסינון
המתקדם.
מה שלא ידענו אז זה שלשי יש יכולת מדהימה ללחוץ על כפתור החיוג
החוזר בהתמדה מלחיצה (אם היה מתמיד ככה ושולח אס-אם-אסים
לדברים מועילים באמת אולי סעדו לא היה זוכה בכוכב נולד 200,
ולא היינו צריכים לסבול מעיבוד לא מוצלח לשירו של שלמה ארצי).

"אולי תעני לו", אמרה מאיה.
"למה? הוא בטח ירצה לראות אותי היום ואין לי כוח."
"נו תעני, יהיה צחוקים, תגידו לו שאת עם חברות שלך ושאת לא
יכולה לראות אותו היום", אמרתי בניסיון נואש להפסיק את הצלצול
ואת התאורה המטרידה מהפלאפון של מיה, שכמובן לא תזיז אותו
הצידה.
לפעמים היה נדמה שהיא מקבלת איזה סיפוק מוזר בכל פעם ששמו
מופיע על המסך. והיא צופה בו ומניחה על השולחן כאילו כלום לא
קרה.
כאילו עכשיו, בניגוד לפעמים שבהם נפגשו, הייתה ידה על העליונה,
כאילו בזה שלא ענתה לו לטלפון בעצם אמרה 'אידיוט, אני לא רוצה
לדבר איתך' (שבנשית מתקדמת המשמעות היא 'אני אוהבת אותך ופוחדת
להיפגע').
אז היא החליטה לענות, או יותר נכון יהיה לומר - היא נכנעה ללחץ
החברתי המופעל עליה, בשילוב כמה כוסות של קוסמופוליטן.

"הלו."
"מה קורה, מיה?" משום מה לשי תמיד היה טון דיבור מופתע באומרו
'מה קורה'.
"טוב, התקשרת..." אמרה כאילו הבידור בשעה ורבע האחרונות לא היה
לצפות בשיחות שלא נענו מטפסות למספר 27 (!)
"כן, נו, אז מה עושה?" שאל, כאילו מתעלם מהעובדה שסונן יותר
מקמח בבית דתי.
"אני עם חברות בבית", אמרה כשלבה צעק החוצה 'בוא, בבקשה, אני
רוצה לראות אותך'.
"ואללה, אני עם עוד שני חבר'ה, אולי נקפוץ?"
בשלב זה מיה הסתכלה עלינו במבט חסר אונים, מרמזת לי עם היד
לעוד כוס שתייה, וממתינה לתשובה הבלתי נמענת שלנו...
"ברור, שיבואו", אמרנו שתינו בלי להוציא מילה, שחלילה לא ישמעו
אותנו.
"סבבה", אמרה בנונשלנטיות, כאילו זה הדבר האחרון שציפתה לו,
וזה מעניין אותה פחות או יותר כמו מצבו הכלכלי של פו הדב.
"אז יאללה ביי", אמר, ניתק, בדרך, oh my god.

אז עכשיו זה בטח נראה כמו ניסיון לא מוצלח לטריפל דייט - אם
המונח הזה בכלל קיים. ולמען האמת, לא אני ולא מאיה ציפינו
למציאות מהערב הזה.
הלב שלי נותר לו אי שם עם קשר לא מוצלח שנגמר כמובן בבגידה
קורעת לב (כל הגברים בוגדים, לא?) ומאיה, מאיה הייתה איפשהו
בין ארץ הלא מוצלחים ללא מוצלחים בעליל, מאוהבת בגבר נמוך קומה
(לא, באמת נמוך) שאם לא היה שותפה לדירה סביר שלא הייתה מעיפה
מבט שני לכיוונו.
בכל מקרה, על מנת להבהיר את נקודת הפתיחה - לא היו כוונות
רומנטיות מהחבר'ה של שי.
הם נכנסו,
אורות הבמה מכוונים אליהם,
שלושה גברים מסוקסים,
מרשימים (כמו שלישיית המוקיונים פחות או יותר),
בגדיהם מוכתמים בבוץ,
בעלי חיוכים טיפשיים (אוקיי, רק שי).
אם הייתה תזמורת מנגנת ברקע היא הייתה מנגנת את הלחן ממשימה
בלתי אפשרית.
אילו רק היינו יודעות אז, כמה הערב הזה יעסיק אותנו בעתיד, ועד
כמה משימה בלתי אפשרית אכן מתאים לכל הסיטואציה שנוצרה ימים
ואף שנים לאחר מכן.