מעגן רוסליר הינו המעגן המפורסם באזור אירלנד ואנגליה. מחוזם
של ספינות השייט והתובלה הטובות ביותר. אך בכל מקום בו מצויות
תרנגולות שמנות ומפוטמות, מסתובבים שועלים אשר מנסים לנעוץ את
ציפורניהם בבשר המשובח. הפיראטים מגיחים באישון לילה, מנסים
לפרוק את תכולתם של ספינות התובלה ולהיעלם כמות שבאו אולם
הצלחתם לוקה בחסר מאז שהוחלט למגן את ספינות התובלה בשומרים
ליליים. לא אחת נראתה גופת פיראט מנוקבת בקליעי עופרת מוטלת על
אחד הרציפים ושומר חמום מוח ומחויך מתהלך הלוך ושוב לאורך
הספינה.
המעגן שוקק חיים יחסית לשעת ערב מאוחרת. וודאי משום שהיום יום
שלישי - יום פריקת הסחורה לרחבי אירלנד. פסעתי לי בין הרציפים
מתבונן לשמאלי ולימיני בסחורה הנפרקת והאזנתי לצעקות בעלי
הספינות אשר דוגלים באימרה הרווחת: "סחורה בזמן - כסף
במזומן"!
לפתע, עיניי מבחינות בספינת עץ גדולה עוגנת בצידו השמאלי של
המעגן - הולנשה!
זוהי הספינה המשייטת לאיזורי סקוטלנד ואנגליה. הספינה הוותיקה
ביותר בתחום השייט הבין יבשתי ומצטיינת באיכותה ובעמידה
בזמנים. שמתי פעמיי לכיוונה, ופניתי לזקיף:
"סלח לי. אולי תוכל להגיד לי בבקשה מתי הולנשה יוצאת
לסקוטלנד?"
"בחצות בדיוק." ענה הזקיף.
"אתה יודע, במקרה, אם היא עוצרת באי ארן?" הוספתי לשאול.
"כן. תחנת הביניים שלנו היא ארן ומשם אנו מפליגים למעגן אובן
דרך פרת אוף לירי." השיב.
"יש לי יותר מזל משכל! תודה רבה לך." הגבתי בחיוך.
"אין בעד מה." הוסיף הזקיף.
נטשתי את רציף הולנשה לטובת הבר אשר שכן במרכז המעגן, שכן ישנן
עוד שעתיים להעביר עד חצות. פתחתי את הדלת וצעדתי פנימה בעוד
הדלת נסגרת מאחוריי. התיישבתי לפני הדלפק והתבוננתי במשקאות
הרבים המסודרים מולי על גבי המדפים.

לילה אפל במיוחד פקד את הולנשה ועד מהרה השמיים התקדרו ובישרו
על סופה אדירה אשר עתידה להגיע.
ירדתי אל בטן הספינה ונשכבתי על אחד הדרגשים אשר היו מסודרים
בסדר מופתי.
הים התחיל לגעוש ואנשים איבדו את צלם האנוש. הספינה החלה
להבאיש, שכן אנשים החלו להקיא ורובם לא הצליחו להגיע למקומות
המיועדים לכך.
הספינה היטלטלה מצד לצד בפראות וגרמה לי לכאב ראש מזערי. תמיד
הסתדרתי עם ים פראי. עוד לא נולד הים שיוכל להכניע את קווינלן
מת'יו בקסטר.
כעבור מחצית השעה, גם אני הורקתי את תכולת קיבתי וכמובן
שניסיתי לתרץ לעצמי אלפי תירוצים מדוע זה קרה, מהברנדי אשר
גמעתי לפני ההפלגה ועד מצב הים אשר גובה גליו עומד על עשרות
מטרים. אמנם הגזמתי, אולם גובה הים היה בהחלט חריג וגבוה
במיוחד. ים אשר מסוגו בהחלט ולא נתקלתי בו. נשכבתי בחזרה על
הדרגש ושקעתי בתרדמה עמוקה, והנה חלום.
ובחלומי אני עומד במרכזו של שדה ירוק ורחב מוקף בהרים, בעצים
מרשימים ובצמחיה ירוקה, עבותה. השמיים בהירים ותכולים והשמש
מפזרת את קרניה בחום אולם עד מהרה השמיים מתקדרים ועננים
אפורים עושים את דרכם מהמערב. ארובות השמיים נפתחות וממטרים
עזים החלו לרדת ולהיספג ברגבי האדמה. הרוח נשבה באכזריות
והרעמים בשילוב עם הברקים השרו תחושת פחד ובישרו על בואה של
אימה.
השמיים נבקעו ועמוד אש גדול נפל אל האדמה וחיבר בין הרקיע לבין
הארץ תוך שהוא מסתובב במהירות עצומה.
האדמה החלה להיסדק ולפעור תהום גדולה ואפלה. אט אט החל עולה מן
התהום גוף בלתי מזוהה... צלב עץ גדול. על גבי הצלב, דמותו של
ישו הצלוב נעוצה במסמרים בכפות רגליו וידיו. הצלב הגדול נפלט
לשמיים והסתובב מספר פעמים ולפתע עשה את דרכו מטה וננעץ ברעש
אדיר באדמה רווית הגשם.
קול נפץ אדיר החריד את אוזניי. רגבי אדמה וסלעים גדולים נפוצו
לכל עבר. אחד ההרים אשר עמדו לנגד עיניי התנפץ ובמקומו עומד
איתן כעת מקדש אבן מרשים אשר סיגנונו מזכיר את סגנון התרבויות
האבודות של דרום אמריקה.
ברק עצום האיר את השדה וסלל את דרכו של הרעם אשר לא איחר לבוא
והתנפץ בקול אדיר. עצם לא מזוהה עשה את דרכו מן השמיים אל עבר
הארץ. עד מהרה העצם חשף את זהותו ונתברר להיות חרב גדולה
ומרשימה. החרב עשתה את דרכה במהירות ויצרה נתיב התנגשות עם אחד
הסלעים הגדולים ביותר אשר התפזרו בשטח השדה בעקבות התבקעות
ההר. החרב הגיעה ליעדה וננעצה בקול פיצוץ מחריש אוזניים.
צידו הימני של הרקיע האפור החל שוקע ולפתע נפוצו העננים ומבנה
רב מימדים ואדיר החל יורד אט אט אל עבר האדמה. המבנה היה רחב
עד מאד ומרהיב ביופיו. מוקף בחומה מלבנית ומעוטר בכתר זהב אשר
הקיף את קודקודו. שיש וזהב היו רק מקצת ממרכיביו המדהימים של
המבנה עוצר הנשימה. המבנה ירד אט אט עד שנחת על גבי האדמה בקול
שאון גדול.
לפתע הגשם פסק, והרעמים והברקים פסקו מלהתקיים. קול דממה דקה
נשמע וניתן היה לשמוע אך ורק את התלקחות הלהבות של עמוד האש
הכביר. צלילי נבל שקטים ומרגיעים החלו עושים את דרכם מהרקיע
ונבלעים בחלל הדממה. לפתע נאחזו עיניי בדמות מלאך אשר מעופף
מבין העננים. המלאך אוחז בנבל ופורט על המיתרים מנגינה ערבה כל
כך, נעימה כל כך.
המלאך המשיך במעופו בחלל השדה עד שלפתע נחת אף הוא במרחק מספר
פסיעות ממני. המלאך פרש את ידיו וכנפיו אל עבר השמיים ומילמל
תפילה בשפה לא מוכרת.
הסטתי את מבטי לעבר צלב העץ הגדול והנה ישו מתעורר לחיים.
ראשו, אשר היה מורכן, אט אט מתרומם ומיישיר מבט לעברי. עינייו
אדומות כדם יוקדות כאש הגיהנום ועל פניו משתרע חיוך שטני. לפתע
פתאום, החל המלאך להתעוות. גופו תפח פי שניים ונכון הדבר עבור
כל איבריו. גופו השחיר וקרקפתו צימחה קרניים מסולסלות
ואימתניות. שיניו התחדדו ופיו החל נוטף ריר. הנבל, אשר עדיין
היה מצוי בידו, עלה בלהבות ובמקומו הופיע קילשון מתכת מאיים.
מלאך המוות פרץ בצחוק אדיר ובעקבותיו ישו הצלוב. עמדתי אחוז
טירוף ואימה, ולא יכולתי לזוע ימין ושמאל. כאילו שצימחתי
שורשים ונטעתי את עצמי ברגבי האדמה.
כך עמדתי והחלפתי מבטים דוממים עם המלאך השחור מספר דקות, עד
שלפתע אחז בקילשונו בשתי ידיו והחל מסתער לכיווני. הוא זינק
לאוויר ועמד לנעוץ את קילשונו...

התעוררתי בבהלה שטוף זיעה לחלוטין. זה היה רק חלום. אחד מאנשי
הצוות נכנס, לפתע, לחדר והכריז - "ארן!". הגענו.
נטלתי את תיקי ומיהרתי לצאת את החדר המצחין אל עבר הסיפון שטוף
המלח. הגשם פסק לעת עתה ונראה היה כי סערה די קשה פקדה את
הולנשה. נראה כי תעגון באי במשך כמה שעות עד שתצא בשנית לדרכה.
על הסיפון עבדו במרץ הימאים ואנשי הצוות על מלאכת תיקון הנזקים
שהסופה הותירה אחריה. לא היה מפליא בעיניי שאני היחיד אשר יורד
בארן. אני באתי בשביל ברונסון, ופרט לברונסון לא נראה לי שיש
מה לחפש כאן, אם אכן צריך להביע את משאלת המוות שלך לפני שכף
רגלך דורכת על אדמת האי.
פסעתי במורד המדרגות של הספינה אשר מובילות אל רציף העץ של
האי.
"סופה קטלנית, הלא כן?" פניתי אל אחד המלחים של הספינה.
"קטלנית ועוד איך. מאבק של שלושה ימים בסופה אחת. אני תשוש
לגמרי. אני כבר לא יכול לחכות להגיע לסקוטלנד." ענה המלח.
ואז זה פגע בי... לעזאזל. ישנתי שלושה ימים רצוף! אבל האם זה
אפשרי? כאילו החזרתי את נשמתי לבורא וקיבלתי אותה בחזרה כעת.
מוזר לחלוטין.
"מה קרה? אתה נראה מהורהר." אמר המלח לפתע.
"לא, כלום. פשוט ישנתי שלושה ימים רצופים. קצת קשה לי להאמין."
אמרתי.
"ים גבוה מוציא מעמך דברים שלא ידעת על עצמך. אם אני הייתי
נוסע פשוט, לא מלח בספינה הזו - הייתי עושה את אותו הדבר."
צחק.
"בהצלחה בהמשך הדרך." נופפתי בידי לעברו ופניתי אל כיוון אדמת
האי.
ארן. אני עומד לראות את ברונסון, אחרי כל השנים הללו. שמחתי כל
כך שרגליי דורכות על האי בסופו של דבר. גם מפני שאזכה לראות את
האיש אשר לו אני חב את חיי וגם מפני שתמה הפלגת האימים הזו. ים
גבוה וחלומות של זוועה מהווים שילוב קטלני - וכאב ראש עצום!
המכתב אשר ברונסון שלח לי נכתב לפני כמעט חצי שנה. אני מקווה
שלא אגיע לראות את גווייתו מוטלת בביתו.