הם לקחו לה את הבית,
הם בזזו את רכושה,
הם הרביצו לה, השפילו, עד שאבדה בה התחושה.
כשלקחו לה את הבעל, נשארה בה עוד תקווה,
"מה מוזרה ומחזקת כוחה של אהבה".
כשנשארה פרוסה של לחם, בין ילדיה אותה חילקה,
כשאותם לקחו, הרגישה כיצד נשמתה נעתקה.
הם פשטו מעליה את בגדיה וגילחו את שערה,
את הבושה היא אז הטביעה בקור המוות הנורא.
הם לקחו לה את השם וחרטו במקומו מספר,
שלד מהלך ללא זהות, לה, דבר כבר לא נשאר.
לבסוף מן הארובות התפזרה בלחישה...
"אל תשכחו! אל תסלחו! בחייכם נקמו... בבקשה!"
מוקדש לכל אלו שכבר לא יוכלו לספר את סיפורם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.