משהו שכתבתי לידיד שלי אחרי שהוא החליט שיש לו זכות להגיד
ששואה זה מצחיק 100 פעמים ביום.



פנינה, סבתא שלי, נולדה בשנה שבה היטלר עלה לשלטון בגרמניה,
1933, בולודווה שבפולין.
כשהיא היתה בת 7 התחילה מלחמת העולם השנייה. ההורים שלה נלקחו
די מיד לגטו והופרדו ממנה ומאחיה הגדול שהיה אז כבן 13. בגיל 8
היא ראתה את אח שלה מת לה מול העיניים, העמידו את כל מי שמצאו
באותו יום ליד בור וירו בהם אחד אחד. אח של סבתא שלי תפס ביד
שלה והפיל אותה איתו לבור, היא שרדה שם. כמה שעות אחרי זה היא
עוד נשארה שם בתוך הבור, בתוך צחנה של גופות, בתוך שתן של
אנשים שהשתינו מרוב פחד, בתוך דם, עם ריח של מוות מסביב כשאח
שלה המת עוד מחזיק לה ביד. היא לא רצתה לצאת משם כי היא פחדה
שהרוצחים יחזרו, אבל כשבאו כל מיני אנשים כדי לגנוב שאריות
אוכל, כסף או שיני זהב, היא הבינה שזה הזמן לברוח משם וברחה.
בשאר זמן המלחמה היא היתה לבד. חיה ביערות, שתתה מאגמים ואכלה
שאריות אוכל של כלבים שהיא מצאה באסמים של תושבי האזור בלילה.
הכלבים נבחו עליה ופעמים רבות קרה שהיא לא אכלה בגלל זה. בערך
בגיל 9 או 10 בזמן שהיא התחבאה בשדה נטוש הגיעו לשם פרטיזנים
פולנים. הפרטיזנים הפולנים לא כל כך אהבו יהודים וכשהם שמעו
רחש בשדה הם התחילו לחפש אותה. אחד הפרטיזנים שמצא אותה זיהה
אותה כי הוא הכיר את סבא שלה שהיה רב ונתן לה לברוח. שוב,
במזל, היא ניצלה. בסוף המלחמה שמו אותה בבית יתומים ושם מצאו
אותה קרובי משפחה רחוקים. כך היא גם הכירה את סבא שלי. הם
התחתנו, עלו לארץ והקימו משפחה רחבה ומאושרת. אבל סבתא, את
הזיכרונות האלה, לא יכולה לשכוח. היא עדיין מתעוררת באמצע
הלילה מכוסה בזיעה קרה בגלל שהיא חלמה על היטלר, היא עדיין
בוכה כשהיא נזכרת, היא עדיין מגמגמת כשהיא מדברת על השואה.
אבא שלי לא הכיר את סבא וסבתא שלו, הם נרצחו, נשרפו ונרדפו
בידי חיות פרא שבמקרה נקראות בני אדם. את כל החיים שלו הוא חי
בצל מאורעות השואה. הוא נאלץ לחיות עם אימא שהדבר הכי נורא
שהיא יכולה להגיד לך זה "היטלר", כי בעיניה, הוא התגלמות הרוע,
נצר השטן.

יעקב, סבא שלי, היה בן 15 בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא היה
בלונדיני עם עיניים כחולות אז די מהר הוא השיג זהות בדויה וכך
ניצל, יותר מזה הוא לא מספר. אולי בגלל שהוא עדיין בהלם מזה
שהוא שרד, אולי כי הוא מתבייש שהוא ניצל באמצעות מזל, בזכות
פרט גנטי כל כך פעוט - שיער בהיר ועיניים בהירות. כנראה שאני
לא אדע אף פעם למה, כי זה דברים שהוא אף פעם לא סיפר לנו. אבל
הוא עדיין חולם על זה, את זה אני יודעת בוודאות. עדיין נזכר
בסיטואציות שבהן הוא היה כל כך קרוב למוות ורק בזכות מזל פעוט
הוא ניצל. נולדו לו שני ילדים בארץ - אימא שלי ואח שלה, שניהם
בלונדינים עם עיניים כחולות. אם היתה עוד שואה, סביר להניח שהם
היו ניצלים. במשך כל החיים שלו סבא שלי רק אומר לנו כמה חשוב
להיות חכם ומתוחכם וללמוד טוב, בשביל שנהיה חכמים, שנדע איך
לתחמן את המערכת ולהינצל.

אלה רק שניים מהסיפורים מהמשפחה שלי. כל המשפחה שלי, מכל
הצדדים, נרצחה בשואה. וזה לא עובר, לא מרפה, זה לא היה ונגמר
וגם לא יגמר אף פעם. כי האנשים האלה אומנם התגברו והתבגרו אבל
זה לא עוזב אותם, זה עדיין חוזר להם בחלומות, עדיין משנה את
תפיסת העולם שלהם ואת החיים שלהם. הם עדיין שומרים אוכל ולא
זורקים כלום כדי שאולי, אם נצטרך מתישהו - שיהיה. זה טבוע בהם,
בבשר, בנשמה.
אלה רק שני סיפורים, לא הכי נוראיים, לא הכי טרגיים. של אנשים
ששרדו, אנשים שבסטטיסטיקה של השישה מיליון נרצחים - הם לא
נמצאים. אבל גם הם מתים בצורה כלשהי, מתים מבפנים. אנשים שכל
החיים שלהם לא ישכחו את השואה, את מה שעבר עליהם שם, את הדברים
הנוראיים שהם ראו והרגישו שם. אנשים שהיטלר בעיניהם זה השטן.

אני יודעת שחווית אובדן, רוסט, שאתה יודע מה זה כשמישהו קרוב
אליך מת. השואה זה לא סתם פיקציה, זה קרה, זה שישה מיליון
אנשים שמתו, נרצחו, הושמדו במכונת מוות משומנת היטב שהונהגה
בידי התגלמות הרוע האנושי - היטלר ותומכיו הנאצים. תחשוב על זה
שלכל אחד מששת המיליון האלה יש משפחה, יש חברים, שעברו בדיוק
את מה שאתה עברת אחרי מוות ואובדן של חבר. אז אני מבקשת ממך
לעשות ניסוי, בפעם הבאה שאתה חושב על להגיד "שואה זה מצחיק",
תחשוב עליהם, על המתים, על המתים - חיים שזה אף פעם לא יעזוב
אותם ועליך ומה אתה היית מרגיש אם היו צוחקים על האובדן הפרטי
שלך.
אני מקווה שתגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה, שואה זה לא
מצחיק ואם אתה עדיין חושב שכן אני לא חושבת שאתה יותר מחיות
האדם ההם. כי גם הם חשבו שזה מצחיק והם הרסו את כל המשפחה שלי
ועוד המון אחרות ועל זה אני לא אסלח אף פעם. ולא אצחק על זה
ולא אמעיט בערכם של המתים שבאדמה והמתים שפה איתנו, שחווים את
זה כל פעם מחדש, את הסיוט הבלתי עובר הזה שנקרא שואה.