זה היה יום ראשון רגיל בחייו הקצרים של הרשל'ה.
בעצם, שום דבר לא היה שונה באותו יום ושום דבר לא היה יכול
להשתנות רק אם לא אבא היה בא ואומר את זה.
"הרש'לה!" קרא אבא להרשל'ה.
הרשל'ה רץ לאביו ועצר לידו מתנשף.
"כן אבא" אמר הרשל'ה.
"הרשל'ה, נולדה לך אחות קטנה ושמה רבקה" ענה אבא.
עיניו של הרשל'ה נפקחו והקטלות התחילו להלום במוחו.
"האהאהאאאאאהאהאאהאהה" צרח הרשל'ה הקטן ורצה להלום באביו.
אביו, איש בריא וחסון עצר את הרשל'ה והפציר בו להפסיק את
מעשיו.
"די בני, אתה תראה הכל יהיה בסדר ותהיה שמחה רבה ואהבה גדולה
בביתנו הקטן".
הרשל'ה לא האמין.


עברו כמה ימים ורבקה חזרה עם אימו של הרשל'ה מבית החולים.
"הניחו אותה במיטת התינוקות ותנו לה לישון לפחות 16 שעות
ביום"אמר ד"ר ברבי בקול סמכותי.
וכך עשו.


בליל הרשל'ה עמד מול מיטת הוריו ובהה בהם.
הוא הזיז את ראשו אל עבר מיטתה של רבקה ונעלם מן החדר.
כעבור 2 דקות חזר עם סכין ביד עמד מול מיטתה של רבקה הניף את
הסכין ו...











אבא החל לנסר את הרשל'ה לחתיכות קטנות, רבקה הקטנה שעוד לא
למדה לשבת עמדה במיטה וקיללה את הרשל'ה קללות בגרמנית, אמא
קרעה להרשל'ה את השפתיים וחשפה את הלסת שלו בידיה החשופות.
רק סבא המת שכח.