"יותר קל להתמודד ביחד מאשר לבד..."
והמשפט הזה מהדהד בראשי בזמן ששוב אני סוגרת את הדלת, שמה את
האוזניות על האוזניים, מפעילה את המוזיקה ובוכה.
הטלפון מצלצל ושוב אני לא עונה, ההודעות נערמות אחת על השנייה,
ואני, במקום להתמודד ביחד - בורחת, מתבודדת, יוצרת לעצמי מעין
אי בודד.
אני מסתכלת במראה, והעיניים שוב נוצצות. נוצצות ורטובות.
ואני חושבת על המשך החיים שלי ורואה ריק. ריק מוחלט. ללא
משמעות, ללא תוכן, ללא מטרה, וללא רצון.
"למה אני חיה?" אני שואלת את עצמי, "למה אני פה?"
כל כך הרבה אנשים מסביבי ואני דוחקת את כולם לפינה, או יותר
נכון את עצמי, מתרחקת, גורמת לעצמי להרגיש לבד, ואז בוכה על
הבדידות.
לא רוצה לדבר, מעדיפה לכתוב. רוצה לכתוב וכלום לא יוצא! סערה
של מחשבות בתוך ראשי הקטן, המחשבות והתסכול יוצאים מהאוזניים,
מהעיניים, אך לא מהידיים ולא מהפה, ואיש לא יכול להבין, ואיש
לא מנסה.
ועוד שם אחד מהדהד בראש, עוד זכרון אחד צורב, שלוש אותיות:
תמר.
ושוב היא פוגעת בי, ולא יודעת אפילו, ושוב אני מרגישה שבחיים
היא לא תצא לי מהראש.
עוד יום עובר.
יום אחד יותר מדי.
והעיניים אדומות, והלב כבר כואב, והאוויר נגמר, והחיים? עוד
ארוכים,
או לפחות אמורים להיות.
ושוב כל משפט בשיר עצוב גורם לי רגשות של הזדהות, כאילו כל שיר
נכתב עליי, או על מישהו כמוני...
איך נפטרים מהמחשבות האלה, איך נפטרים מחוסר הרצון להיות
קיימת, איך מוצאים את אותה משמעות?
איך
נהיים
מאושרים...?

אם אפשר בכלל...