ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני אפגוש את יונתן, שנינו לבד.
אני יודעת שזה לא מתאים הסיפור הזה בינינו.יונתן נראה, כביכול,
ילד טוב, עם עיניי התכלת האלו שיודעות לסובב את כל הבנות.
נותן תמיד מילים שובות שנותנות לילדה כמוני להרגיש קצת טוב עם
עצמה. זה לא שאני לא נראית טוב, הרבה פעמים החברות שלי מחמיאות
לי על פניי העדינות, ושערי החלק-שחור-ארוך, שמשאיר רושם על כל
הרואים אותי מאחור.
זה פשוט שאף פעם לא החמיאו לי בצורה שיונתן נהג לעשות זאת.


אבל העובדה שאני והוא לא מתאמים הייתה ברורה לי, ולכן החלטתי
שאיאלץ להפגש איתו, ולהסביר לו את המצב, בצורה הכי אמיתית וכנה
שיש. וכך עשיתי. הגעתי אליו לבניין הגבוה שבו הוא מתגורר, והוא
יצא אליי החוצה, נראה במיטבו.

הוא הסביר לי שלא נוכל להיות בביתו, בגלל כל אחיו הקטנים. תמיד
קינאתי במשפחות המאושרות עם כל האחים הקטנים, עקב היותי בת-
זקונים שגרה בבית בלי טיפת ילדות תמימה שפעם הייתה לי.
אז הלכנו למרתף של הבית, והייתי כל-כך מתוחה, כי פחדתי שאני
סתם אפגע בו, ולא אדע איך להסביר שאני פשוט חושבת שהוא לא
הבן-אדם שאני מחפשת להיות איתו בקשר, ולא מחפשת את סוג הקשר
שאני יודעת שאני אמצא אצלו.

המרתף היה קצת מפחיד, שטח גדול מאוד, ממנו יוצאים כמה חדרים
ומסדרונות לחדרים אחרים,
כמו שבבניין גדול כמו של יונתן צריך להיות. התיישבנו באחד
המסדרונות, המאובקים והחשוכים שהיו במקום. יונתן הוריד את
חולצתו על-מנת שלא אשב על האבק שיש במרתפו חסר-המרצפות. הוא
חשף שרירים וגוף חסון, מלא בביטחון עצמי מופגן. שנינו התיישבנו
קרובים זה לזו על החולצה השחורה שיונתן לבש, שבן-רגע נהפך צבעה
ללבן.

אמרתי לו את הדברים בצורה הכי כנה שיש, והאמת שהוא הפתיע אותי
עם תגובתו.
"טוב רונה, אני מבין אותך".
"באמת?" שאלתי.
לפעמים אני חושבת כה הרבה לפני מעשה, ואז, בגלל שהתגובה הייתה
לא כפי שחשבתי, אני לא מבינה איך חשבתי כל כך הרבה לפני כן.
אבל אז יונתן הוסיף :" אבל רונה, אם זאת הפעם האחרונה שאנחנו
נפגשים, בואי לפחות נהנה בה". קצת לא הבנתי למה הוא מתכוון,
אבל אני אשמח לסיים את הקשר הזה בצורה יפה, אחרי הכל אין ממש
סיבה שלא. יונתן התקרב אליי, ניסה להצמיד את שפתיו לשלי, ולא
יכולתי לסרב לנשיקה אחרונה מיונתן, אני יודעת שהוא הבין שזאת
הפעם האחרונה שניפגש, אז נשיקה אחרונה לא תהווה גורם בעייתי.
המשכתי עם הנשיקה, הלשונות שלנו הסתובבו סביב השנייה, ולרגע
התמכרתי לרגע זה. אבל אט- אט, יונתן השכיב אותי על הריצפה
המאובקת.
"יונתן, די אני חושבת שנסחפנו" אמרתי.
"רונה, שטויות, זה פעם אחרונה שאנחנו נפגשים אז לפחות בואי
נהנה בה".
יונתן כבר היה כולו עליי, נוגע בכל גופי. זז מעלה מטה.
"יונתן, די אני מבקשת ממך , בבקשה תפסיק".
"לא, יונתן אני לא רוצה". אמרתי בפחד.
אבל יונתן היה כבד מעליי, וגופו הגדול המשיך להתנועע מעל גופי
העדין.
"אבל אנחנו נהנים". יונתן אמר בסיפוק מוחלט, ובקול נחוש.
"אני לא נהנית, בבקשה תעזוב אותי" אמרתי כשהמחנק עומד בגרוני.
יונתן המשיך.
ואני כמעט נכנעתי.
נכנעתי כמעט ליונתן החסון ששוכב מעליי, ומזיז את גופו עליי.
כמעט ששכנעתי את עצמי שזאת הפעם האחרונה שאפגש איתו, אז לפחות
זה.
כמעט.

עד שהחלטתי שככה לא ארצה לסיים את הערב, ואזרתי את כל פיסת
אנרגיה שנותנה לי בגוף, את כל הכוחות האחרונים, והצלחתי לצאת
מזרועותיו וגופו. לקחתי את דבריי שהיו על הריצפה, והקדמתי לצאת
במהירות.
"רונה, אמרנו שנסיים את זה טוב, אל תלכי ככה, אמרנו שנסיים את
זה טוב !!!" צעק עליי יונתן.
המשכתי ללכת, ויונתן אסף את דבריו והמשיך ללכת אחריי.
יצאתי מפתח הדלת, דמעות ופחד מתרוצצים ומאיימים על כל גופי,
עיניי אדומות, שיערי ובגדיי מאובקים, וכולי מבוהלת.  והוא אמר
לי :" רונה, אל תחשבי שזאת הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים, אני
אמשיך להתקשר אלייך, אני אמשיך לדבר איתך, אל תחשבי שכאן זה
נגמר" אמר והתקדם במדרגות לכיוון ביתו.