מנחם בן יחיד להוריו. אמא של מנחם קופאית בסופר. אביו מתקין
מזגנים. מתגוררת משפחה באיבו של כרך: שלוש נפשות, מקרר,
טלוויזיה, קומה חמישית, מעלית.
רוב רובן של השיחות בדירה נשמעות מכיוון הטלוויזיה. אמא מדליקה
אותה כמעט מיד כשהיא חוזרת מן העבודה, והיא דולקת עד שנעצמות
כל העיניים. ככה הם אף פעם לא לבד.
פעם זה היה אחרת, או כך מנחם חושב. הוא היה קטן, ואבא ואמא היו
מדברים ביניהם וצוחקים כל הזמן ועושים ביחד דברים. היום זה
אחרת. הוא כבר ילד גדול והם כבר אין להם זמן.
בדרך כלל כשמנחם חוזר מבית הספר, אז אמא כבר בבית והטלוויזיה
כבר דלוקה והאוכל כבר מוכן. הוא רק שומע אותה, לא רואה: מנחם,
האוכל מוכן.

מנחם עוד לא הספיק לסגור אפילו את הדלת, "לך תרחץ ידיים, האוכל
מוכן".
"אני לא רעב" צעק לכיוון המטבח והלך לחדרו.
לא עברו כמה דקות, "מנחם?!" עלתה הצעקה מן המטבח. אוף, מה היא
רוצה עכשיו? אמו הופיעה בפתח החדר, "מה לא שמעת אותי, האוכל
כבר מוכן. לך תשטוף ידיים".
"אמרתי לך אני לא רעב"
"לא רעב? מה זה לא רעב? בוא חיכיתי לך לאכול".
"אמא נו די. אם את רעבה אז תאכלי".
"מה אתה עושה? אין לך שיעורים?"
"עשיתי כבר".
"בסדר, בסדר. למה אתה כועס כל כך".
"אני לא כועס!" אוף!!! כמה היא יכולה להציק? יאללה.
"טוב אני יושבת בכל אופן. תבוא אם תרצה. יש שניצלים כמו שאתה
אוהב, ופירה ובמיה".
"בסדר. בתאבון".

שוב הם רבים. מנחם היה בחדרו, במיטתו, ספר מול עיניו אבל דעתו
מוסחת אל הטונים הגבוהים שעלו מן הסלון. בגלל רחשי הטלוויזיה
לא יכול היה לומר על מה בדיוק הפעם, אבל חיתוך דיבורה של אמו
הספיק כדי לדעת שזה ריב. עוד ריב.
למה הם לא יכולים להיות כמו כל ההורים האחרים? הורים אחרים אף
פעם לא רבים, הם רק מתחבקים ומתנשקים וצוחקים ביחד. למה הם
רבים כל כך הרבה? כמו ההורים של משה לפני שהתגרש. אחר כך אבא
שלו נסע לאמריקה עם אשה אחת והילדים שלה.
פעם זה היה אחרת. הוא ראה בתמונות וגם נדמה לו שהוא גם יכול
לזכור. בתמונות מהחתונה שלהם למשל, לפני ארבע עשרה שנה, לפני
שהם חשבו לעשות אותו בכלל, ככה אבא אמר. שמה הם יפים שניהם כל
כך, הם כל כך מתאימים ביחד. ורואים שהם אוהבים באמת. הם צוחקים
וכולם מסביב מסתכלים רק עליהם ומחבקים אותם. את אמא הוא בקושי
מזהה תמיד בתמונות הישנות האלה. רק פניה מזכירות במשהו אבל גם
הן רזות שמה, כולה רזה בתמונות ההן כמו נשים בטלוויזיה. לא כמו
היום שהיא כל הזמן רעבה. את אבא הוא מזהה דווקא בלי קושי. קצת
יותר קרחת זה הכל. בתמונות הם כמו החברים הכי טובים שיש, ואבא
מסתכל עליה ומחייך. מנחם לא יכול לזכור בכלל מתי ראה את אבא
מחבק את אמא. או מחייך.
בלילה מנחם התעורר. שקט בבית. הוא אוהב ששקט בבית. רק אור אחד,
מהמטבח. עוד לפני שקם ממיטתו כבר ידע מה יראה שם. היא היתה
רעבה.
"אהלן אמא". הוא לא מופתע לראות. אבל זה בכל זאת מעציב אותו.
"אה" נתקע לה בגרון "מנחם. מי זה לא נרדם?" מסמיקה קצת וככה
מתכופף לה הראש "הייתי קצת רעבה." כן, הוא רואה. "הדיאטה הזו
ממש קשה. אתה רוצה קצת?"
"לא."
"למה? זה ממש טעים!"
"לא בא לי"
"טוב אז לילה טוב חמודי," אמא קוראת אחר גבו הנעלם במסדרון.
למה היא עושה את זה? הרי היא כל כך כועסת על עצמה בגלל זה. היא
היתה יכולה להיות כל כך יפה. מה הפלא שאבא לא אוהב אותה יותר.
הוא כל כך רזה. למה הם לא יכולים לאהוב אחד את השני כמו פעם?
למה אמא אף פעם לא מצליחה לעשות דיאטה כמו שצריך?
חזרה למטבח.
"אוה. מני, מה קרה חמודי אתה לא נרדם? אולי אתה רוצה להצטרף
לאמא? שניצל אחד לארוחת ערב זה באמת ממש לא מספיק לילד כזה
גדול."
"לא אמא. אני לא רעב."
"אז מה קרה מני?"
"וגם את לא צריכה לאכול עכשיו באמצע הלילה. זה הכי גרוע את
אמרת בעצמך."
"אוי אתה כל כך צודק. אני פשוט כל כך רעבה ילד שלי."
"אבל זה כל פעם ככה אמא. תמיד. ככה את אף פעם לא תצליחי בדיאטה
שלך."
"אוי אתה כזה חמוד. איך אתה דואג ועוזר לאמא. אתה באמת צודק,
הנה זהו, גמרתי. יאללה, הולכים לישון. תיכנס למיטה חמוד שלי
וכבר אני באה לכסות אותך כמו שצריך בסדר?"
אחר כך במיטה, מנחם שומע את אמא שוטפת כלים. אחר כך מכינה
קפה.

אני חייב לעזור לה. זה לא מספיק לאכול עם כפית. היא חייבת פעם
אחת להצליח. אבל היא כל כך רעבה.
רציתי להגיד לה מספיק אמא! די! מספיק לאכול כל הזמן, זה לא
עוזר לך בכלל. למה את לא מבינה. את מנסה למלא אבל זה לא מתמלא.
זה גם לא יתמלא אף פעם. הוא לא שם. הוא לא אוהב אותך יותר. אני
יצאתי מהגוף שלך. את אוהבת אותי? אל תפחדי אמא אני לא אלך. לא
אעזוב אותך לעולם. לא אברח. תדברי איתי אמא אני אוהב אותך כך.
כמו שאת.
אבל כל כך רעבה אמא. כל כך רעבה. לגלידה ולחם וסלט ועוגה וללכת
בערב לעשות התעמלות שאף אחד לא רואה. אל תוותרי עליי אמא את כל
כך רעבה, את אוכלת אוכלת ונשארת ריקה. רציתי להגיד אל תוותרי
עליי אמא, את הרי אוהבת אותי, אני יצאתי ממך ועכשיו את אוכלת
אותי.