השיחות ביניהם הופכות לקצרות מדי יום, סיריוס עוד מתגעגע לימים
שבהם יכל להביט לו בעיניים ולומר לו 'אהבה' מבלי שיצטרך להשפיל
את עיניו.

רמוס לופין הביט בשער הנפתח של בית משפחת בלק, זכרונות מציפים
את מוחו שעד לאותה עת היה רדום בשינה נצחית.
הוא מביט על העץ בו חרטו השניים את שמותיהם, ורוח העבר נושבת
במורד השביל, מזכירה לו את הסתיו של אותה שנה.
סיריוס נשען על העץ והביט ברמוס בפליאה.
"אתה חושב?" שואל אותו סיריוס.
"אני בטוח. אין סיכוי שאני טועה." עונה רמוס, עיניו משולהבות
בלהט הנעורים.
"הוא לא יעז." פניו של סיריוס מרצינות, והוא שוקל בכובד ראש את
דבריו.
"רך-כף, שמעתי בעצמי." רמוס מביט בחברו בתחינה.
סיריוס מתיישב מתחת לעץ האלון העתיק, מביט על רגליו של רמוס.
הוא לא יודע למה הוא מוצא את הנער הגמלוני מושך, כל מה שהוא
יודע זה שהוא רוצה לשלב את רגליו ואת גופו באותו הנער.
"על מה אתה מסתכל?" שואל אותו רמוס, שמבחין במבטו הסוקר.
"עליך." עונה לו רך-כף בפשטות.

השלכת מביאה איתה חזרה להוגוורטס, ואת הנסיעה מעבירים השניים
בהתבוננות אחד על השני.
השנה השביעית שלהם עוצרת בחובה סודות וחשיפות, והם זוכרים את
הבחינות שמצפות להם בסופה.
היחיד שנראה מודאג מכך הוא רמוס, סיריוס לעיתים מגניב את ידו
מתחת לשמיכות הסאטן שעוטפות את גופו של ירחוני.
הירח המלא לוקח את סיריוס יחד עם רמוס לצריף הישן, כמו כל שנה
במשך השלוש השנים האחרונות, צופה רך-כף בשינוי האכזרי שעובר
חברו.
הוא מתבונן בו בעצב ושותק.
בבוקר שהכל נרגע, מלטף סיריוס את ראשו של רמוס ומשכיב אותו
לישון כאילו היה פעוט בן-יומו.

את הלילה שלמחרת הם מעבירים בהתניית אהבים, כאשר רמוס לוחש
באוזני סיריוס מילות אהבה מתוך הסיפור המוגלגי "רומיאו
וג'ולייט".
סיריוס מביט לרמוס בעיניים שעה שזה נרדם לאיטו.
הוא נושק לשפתיו ומלטף את גופו העירום של חברו.
בבוקר, שהערפל מתפזר השניים קמים במהירות ומתלבשים, חיוכים
מבוישים על פניהם.

את שאר השאר השביעית מעביר רמוס בהתגנבויות אל תוך חדרו של
חברו והתלכדות גופנית של שני גורמים מנוגדים.

כשסיריוס בורח מאזקאבאן, רמוס הוא הראשון ששומע את זה.
הוא כועס על הרצח שביצע בג'יימס ובלילי, אבל לרגע אחד הוא מוכן
לסלוח לחברו הוותיק ולהתנות איתו אהבים פעם נוספת.
כאשר הם נפגשים, סיריוס מספר לו את הסיפור, ורמוס מקשיב לו
בשקיקה, פולט את ההערות הנכונות בזמן המתאים.
סיריוס נמשך אל רמוס כמו אש למים, באופן הכי מנוגדת שאפשר.
ורמוס יודע זאת.
הם שוכבים שוב, יודעים שכנראה זו תהיה הפעם האחרונה האמיתית
שלהם לפני שהמלחמה מתחילה.

המלחמה מתחילה, עוד שסיריוס נלחם עם בת דודתו, בלאטריקס, יודע
רמוס שזה הסוף.
הוא מביט איך חברו נופל אל תוך הפרגוד, ודמעה בודדה זולגת
מעיניו.

רמוס מביט שוב על העץ.
עיניו עייפות וידיו מעבירות מגע מצמרר על שפתיו.
רמוס זוכר את מגע פיו של סיריוס כאילו היה זה אתמול.
דמעה בודדה זולגת על לחיו, והוא מתיישב תחת עץ האלון הישן
ושוקע בשינה נצחית.