שעת בוקר מוקדמת. אולי מוקדמת מדיי...
השמיים נצבעו במכחול בשחור-כחול בוהק כאילו מסמנים מאורע
כלשהוא.
סיריוס בלק, נצר למשפחה ענפה הביט על הבית שבו גדל.
בית גרימולד מס' 12.
צמרמורת עוברת בגופו בשעה שהוא פוסע את צעדיו הראשונים אחרי כל
כך הרבה שנים לתוך הבית.
ואז, באקט של זיכרון, הוא נזכר.
נזכר בשטיח שהיה בכניסה לבית וכעת הוא מאובק.
ברגולוס שהיה משחק עימו בקווידיץ' מאחורי הבית כשהיו בני חמש-
וכעת הוא איננו.
כל אותם זיכרונות אבדו להם.
הוא נזכר בג'יימס, בלילי... האהובים שלו, היקרים לו מכל.
דם זב מפיו כאשר הוא נושך את שפתו בכאב, נאבק שלא להעלות
זיכרונות נוספים.
הוא פוסע צעד נוסף, הבית הפתוח כאילו קורא לו להיכנס אליו.
אבל סיריוס עומד במפתן הבית, מחכה שאימו תצרח עליו שלא יכניס
בוץ הביתה.
'זה נגמר, טיפש.' גוער סיריוס בעצמו.
הכאב שמפעפע בעורקיו של סיריוס, השנאה ששררה כל אותו הזמן בבית
עתיק השנים הזה.
קרן אור בודדה מצליחה לחדור מבעד לחלון המאובק, איש לא נכנס
לשם כבר יותר מעשור, וגמדון הבית הנאלח, קריצ'ר, לא טורח לנקות
את הלכלוך שהצטבר במרוצת השנים.
סיריוס מנסה להיזכר בזמנים טובים, זמנים שגרמו לו לחייך.
'לא בבית הזה...' הוא מזכיר לעצמו בסרקסטיות.
הוא מנקה את האבק מהחלון שפונה לחצר בעזרת גלימתו השחורה, החצר
נראית דוממת.
גם בה איש לא דרך כבר עשור.
סיריוס מבחין בכדור אדום שזרוק על האדמה, הוא מביט בו בעצב
מבעד לזכוכית המלוכלכת.
הוא פוסע לו לאיטו במעלה המדרגות לעבר חדר השינה שלו. חדר
השינה שבנעוריו היה מבלה בו בקושי מחצית מהזמן שרצה.
הסדינים לא הוחלפו מאז שברח מהבית לבית משפחת פוטר, אימו לא
טרחה להחליף אותם.
סיריוס פותח את ארון הבגדים, בתוך הארון יש גלימות רבות
שמזכירות את התקופה הנוראה של הנשפים שסיריוס היה צריך לסבול
בהיותו צעיר.
בתוך קופסא קטנה בתוך הארון, מוצא סיריוס קופסת עץ בינונית.
היא מעוטרת בקישוטי זהב. איכשהו הקופסא הזו מעבירה בו כ"כ הרבה
תחושות.
את הקופסא נתנה לו בת דודתו בלאטריקס לסטריינג'.
השם מעורר חלחלה בגופו של סיריוס, ודחף עז להקיא עולה בו.
הוא פותח את הקופסא.
'תמונות'.
אבל לא שלו ושל בלאטריקס... זו הסיבה שהוא שמר את הקופסא עמוק
בארון, רחוק מעיני אימו.
תמונות של חבריו, של יקיריו, של האנשים שאיבד ככל שחלף הזמן.
סיריוס נכנס לתוך הארון הרחב ומביט בתמונות.
ג'יימס ולילי בחתונתם, סיריוס עומד לצידם.
'כ"כ מאושרים...' מחשבה עוברת במוחו.
סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר.
סיריוס מביט בשנאה לעבר פרצופו של הילד התמים שלעתיד גדל להיות
עוזרו הנאמן של זה-שאין-לנקוב-בשמו.
סיריוס מוצא עוד תמונה.
רמוס, הנער היפהפה, זהוב השיער, והוא, סיריוס בלק, שחור השיער,
עומדים מחובקים ומחייכים למצלמה.
סיריוס מביט בתמונה, פרץ של דמעות פורץ ממנו.
הדמעות ממשיכות לזלוג, הכאב שנצבר בסיריוס לאחר כ"כ הרבה שנים
מתעורר לתחייה.
הכאב הזה- שסיריוס יודע שלא יעבור לעולם.
אור חודר לארון שבו סיריוס יושב לבדו.
גבר בעל שיער מאפיר עומד ומסתכל על חברו.
סיריוס ממהר לנגב את הדמעות ולצאת מהארון.
"זיכרונות..." ממלמל הגבר בעל השיער המאפיר-רמוס לופין, חברו
משכבר הימים.
"זה יותר כאב מזיכרון" עונה לו סיריוס.
הוא פוסע כמה צעדים לעבר החלון היחיד בחדרו ומסתכל מבעדו.
"זמן הוא כוח, סיריוס...וככל שהוא עובר הכוח נחלש, בדיוק כמו
הגוף שלנו..." נאנח רמוס.
"זה לא היה אמור..." התחיל סיריוס, אך רמוס השתיק אותו כשהניח
על כתפו את ידו.
"להיות ככה? נכון... זה לא היה אמור להיות ככה. אבל קרה מה
שקרה. אתה לא יכול להחזיר את הזמן לאחור, סיריוס. אתה מבזבז את
השנים שג'יימס ולילי רצו שתחיה. הם לא היו רוצים שתהיה גלמוד
ומרוחק מכולם." אמר רמוס בקול רגוע.
"תודות לעכברוש הזה, אני לא אדע מה הם היו רוצים." נהם
סיריוס.
"הכרת את ג'יימס יותר מכל אדם אחר. הייתם כמו אחים. אתה יודע
מה הוא היה רוצה. אתה יודע מה לילי היתה רוצה. ומה הארי היה
רוצה..." אמר רמוס בלחש.
סיריוס הסתובב למשמע שמו של בן חסותו.
הוא נאנח קלות, מניח לגעגועי עבר ולרוח הקרירה שפרצה אל החדר
מתוך חלון שבור לייבש את דמעותיו.
רמוס נשק למצחו של סיריוס, מעביר את כל הגעגועים של חברו הטוב
אליו.
סיריוס עצם את עיניו וניסה לשאוב את הזיכרונות מתוך הגעגועים.
הזמנים הטובים, הרעים... הזמן שעבר...

"במרוצת השנים, עוד נהיה שנינו זקנים... ואולי איש לא יטפל בנו
אז, אבל לפחות נזכור. את הכל, סיריוס. הכל... אנחנו נלמד
מהטעויות של עצמנו ונקום שוב. חזקים מאי פעם. הקונדסאים מעולם
לא הפסיקו להיות חיים.
לא עכשיו... לא אף פעם." לחש רמוס באוזני סיריוס.
השניים נפרדו בברכת שלום רשמית שכללה לחיצת יד, מפגינים איפוק
שכמוהו לא נראה מעולם.
סיריוס ידע שזה לא ימשך זמן רב.
רמוס עוד ייחל לזמן טוב יותר.