[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור נט
/
הזמן האבוד

ושוב אני במשרד. מול המחשב.
הסתכלתי על השעון שמולי. הוא החזיר לי מבט עצוב. זוויות פיו
העגמומי שמוטות לצדדים. 15:40.
עוד שעה וחמישים דקות בדיוק.
המחוג הקטנטן חג סביב עצמו סהרורי, כולו רוח וצלצולים. איזה
חמוד, גיחכתי. משוכנע שהוא משפיע, הקטנצ'יק. משנה משהו.
"אתה יודע אחרי מה הוא רודף, כן?" אמר לי הזקן הצולע בקול
עייף. "אחרי הזמן האבוד".
הגיוני.
"הילדים של היום, תמימים כאלה..." מלמל לעצמו וחזר לישון.
נו טוב. משאבדנו - אבדנו. אין בוכים על חלב שנשפך, אמרתי לעצמי
וסובבתי את הצעצוע שעל שולחני. החול נשפך ברכות, זולג לכל עבר
ומותיר אחריו חלל גדול וריק.
פתאום עצמי ענה לי "טוב, אז לא נבכה. אבל משהו חייבים לעשות".
"יש לך רעיון?"
"אפשר לעשות סקי מים".
"נו, באמת".
"צניחה חופשית?"
"אחי, תהיה מציאותי".
"טוב, אז בוא פשוט נהרוג את הזמן".
צודק הבחורצ'יק, זה הפתרון היחידי.
ביד רועדת אחזתי בעכבר, טענתי אותו בכדור אחד (אחח,
האופטימיות...) וחילקתי בסגנון חופשי את הרסיסים לכל עבר, עד
שנגמרה לי התחמושת. השתררה דממה מתוחה, אך מיד לאחריה קם ועלה
הזמן בריא ושלם, זיק של שעשוע בעיניו.
לא, הוא לא מת.
עצמי חילץ את עצמותיו, זחל בשארית כוחותיו ושלה את המוקש
הראשון שמצא. בום! נשמע פיצוץ גדול. הספקנו להיות מרוצים חמש
שניות בדיוק, עד שהזמן הציץ אלינו מתוך ענני העשן, צוחק
עלינו.
שיט, הוא עדיין לא מת.
ניסיון אחרון. עצמתי את עיני, מחכה לרגע של היסח דעת ולו הקלוש
ביותר - ואז שחררתי את כל הקלפים שעוד נותרו ברשותי. תוך שניה
אחת בדיוק האס קפץ בראש ומיהר לתחילת הטור, ותוך שתי שניות
בדיוק הבחין בנו הזמן, נסוג ונעלם בין הצללים.
יופי. הסגיר את כולנו, החמור.
קמתי למטבחון לטגן את היגון, פרסתי את הזמן לפרוסות דקות
ומרחתי על כל פרוסה מנה גדולה של שעמום ברוטב שום. בכל ביס
וביס צחקק לעצמו הזמן וצבט את כרסי הגדלה. ההאבסת וגם לא חסת?
שאלתי בקול דואב. הוא השתתק, נבוך.
חזרתי למקומי והבטתי בשרטוט המדויק של אחוריי בקדמת הכיסא.
התיישבתי באנחה והתחלתי בספירה. כבשה אחת. ועוד כבשה. ועוד
אחת. עד מהרה עדר שלם תקף אותי ואליהם הצטרפו חבריהם הפילים,
הג'ירפות ועיזי הבר.
כשהתעוררתי, הופתעתי לגלות שניצחתי. שוב. עוד עשר שניות. תשע.
שמונה.
"אה!" הישרתי אל הזמן מבט חודר וסיננתי בקול שקט אך בטוח:
"ניצחתי".
הזמן נאלם דום ונעלם, לנוח על משכבו.
הצצתי בטבלה שלצידי. המסכנה כבר נבלה מרוב יאוש, האיקסים
המעטים שהצליחה לצבור כבר הפכו נעלמים, משאירים אחריהם טיפת
דיו קטנטנה, כמעט ולא מורגשת.
זיכרון עמום לזמן האבוד, שאינו עוד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רבין?
זה לא זה עם
הסנטר המתדלדל
והחורים בגב?





אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/5/06 14:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור נט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה