הם כולם עצובים.
מאוד עצובים.
העצב מתבטא אצלם בכל מיני דרכים, בזמן האחרון בעיקר דרך
האומנות שהם טוענים שהם עושים.
בפעם הראשונה בחיי, ראיתי תערוכה ועלו לי דמעות. הזדהות.
גם במופע המחול כמעט בכיתי.
בהצגה הראשונה היה לי מין גוש כזה בגרון, אבל זה סתם כי אני
רגשנית.

יכול להיות שגם אני בעצם... עצובה?
עד לא מזמן חשבתי שעצב הוא דבר מריר כזה, לא נחמד בכלל.
אבל אז הם אמרו לי שהוא נורא מתוק, ממלא את כל כולך ואפילו
ממכר לפעמים.
תהיתי - אולי שווה לי לנסות גם?
אז מחקתי את החיוך מהפרצוף.
היה לי קצת קשה בהתחלה. בדיוק ראיתי סרט אחד שבו הגיבור לא
מחייך אף פעם וכשהוא מנסה בפעם הראשונה, חושבים שיש לו
עצירות.
קיוויתי שזה לא נראה ככה. אולי הם סתם חשבו שאני חולה, כי הם
לא ממש התייחסו.
רק שקעו עוד קצת בעצב ובאומנות של עצמם.

ניסיתי עוד פעם. עכשיו כבר הצלחתי להחזיק עם זה יומיים!!!
זה כמעט כמו לא לדבר מבחינתי... על גבול הבלתי אפשרי. אבל
הצלחתי!
הייתי כל כל מרוצה מעצמי שעלה לי חיוך על הפרצוף.
לא שוב!
הרסת הכול, מטומטמת, הם אמרו.

באמת שאני לא מבינה אותם לפעמים. אני חושבת שהם בעצמם קצת
מבולבלים.
הם באמת חושבים שלהיות עצובים זה נחמד או חשוב?

כמה ימים אחרי החיוך ההוא שהרס הכול, ניסיתי שיטה חדשה -
אטימות. זה די עזר. לא יצרתי קשר עם אנשים, לא ניסיתי לנחם
אותם.
שקעתי כל כולי בעצב המתוק ההוא שלהם, וזה קסם לי.
הרגשתי שאני מתחילה לפתח התמכרות. יפה מאוד באמת, למה אני עושה
בדיוק את מה שהם אומרים לי?!
החלטתי שאני מעדיפה להיות מיוחדת, וירדתי מכל הקטע הזה של
הדיכאון לקצת זמן.

האנשים העצובים באמת, עמוק בלב, סיפרו לי למה הם עצובים.
אכן, עניינים שברומו של עולם - אהבה, בגידה, חיפוש עצמי.
יכולתי להבין אותם, אפילו הרגשתי קצת רחמים ורצון לעזור להם.
אבל אחר כך, כשהם סיימו להציג את העצב שלהם באומנות שהייתה
חשובה להם מאוד, ראיתי אותם מחייכים!
היה לי קצת קשה עם העובדה הזאת. בכל זאת, זה קצת אבסורד - הם
אמרו שהאומנות מבטאת עצב.
שאלתי אותם, והם אמרו לי שאני צודקת, אבל תחושת השחרור בסוף
האומנות העצובה פשוט לא יכולה לבוא בלי איזה חיוך קטן.

לא כל כך הבנתי למה הם התכוונו כשהם דיברו על השחרור הזה, ולא
רציתי לפספס חוויה כל כך קיצונית ומרגשת, אז ניסיתי בעצמי
לעשות אומנות.

ככה נהייתי עצובה באמת, כמו שרציתי.
בהתחלה זה הגיע בגלים קטנים, מילה קטנה של מישהו שמורידה את
החיוך מהפרצוף.
השקט הזה שבעצב עשה לי טוב. מסתבר שכשאתה עצוב אתה לא חייב
לדבר עם אף אחד. זה נורא נוח, לא צריך למצוא תירוצים.
עם הזמן העצבות באה בפרקי זמן גדולים יותר, ימים שלמים.
הם שאלו אם אני בסדר, כי הם לא רגילים לראות אותי בלי החיוך.
חייכתי ועניתי שהכול בסדר. הבנתי מה הקטע של האנשים בסרט עם
הילד והחיוך.

הבנתי שעצב זה תהליך, אי-אפשר סתם פתאום להחליט להיות עצוב.
צריך להשקיע בזה, ולא להתייאש באמצע, אם רוצים להגיע למתיקות
שבעצב, ככה הם אמרו.
השקעתי הרבה מאוד, באמת, אפילו בלימודים השקעתי פחות.
הייתי נורא עצובה כל הזמן, השקעתי בזה את כל המרץ, אבל עדיין -
לא הגעתי למתיקות.
זה קצת עצבן אותי, וכמעט שוויתרתי, אבל הגעתי למסקנה שאם כבר
הגעתי עד כאן - כדאי להמשיך.

השלב הבא היה הבכי.
בלילות, לבד, במיטה.
הם אמרו שהבכי הוא שחרור, אבל כל פעם שזה קרה סתם כאב לי קצת
יותר.
מיוחדת גם כן, למה רק לי זה לא עובד?

בפעם האחרונה כבר בכיתי מול כולם.
ניסיתי לברוח מהם בהתחלה, לא רציתי שהם יראו אותי, שיחשבו שאני
מעתיקה.
כמעט הצלחתי, אבל הם מצאו את הכיתה החשוכה בה התחבאתי.
שני העצובים הראשיים, הוא והיא, באו אליי, ממש כמו משלחת
מכובדת של נציגים מדיניים.
תמיד הסתכלתי על שניהם בהערצה - העומק, המחשבה, העצב הטהור
שמתבטא בצורה כל כך יפה באומנות!
היא התיישבה מולי, ביקשתי ממנה לא להדליק את האור.
היא ניסתה להסתכל לי בעיניים. קצת התחמקתי. בסוף היא הצליחה.
היא גם ליטפה לי את הברכיים, מנסה להרגיע, אבל בעצם לא היה לה
מה לומר.
שתקנו ככה הרבה זמן, אמרתי לה תודה על האכפתיות, באמת, אני
בסדר, תודה...

הוא ביקש לדבר איתי. אמר לי שעברנו הרבה יחד בזמן האחרון. לא
בדיוק הרגשתי כמוהו, אבל לא היה לי נעים לומר לו שהוא טועה.
הוא התיישב לידי ושם את היידים שלו על הכתפיים שלי, ניסיון
לחיבוק.
הוא אף פעם לא היה טוב במגע פיזי, אז זה היה די מוזר.
הוא רצה שאומר לו למה אני בוכה, מה רע לי. אני לא כל כך יכולה,
אמרתי לו.
בטח שכן, את אפילו חייבת, אני רוצה שיהיה בינינו אמון.
אני מאמינה בך, אמרתי, אבל אני פשוט לא בנאדם שמוציא החוצה,
אצלי הכול בפנים.
אני יודע, אמר לי, ובכל זאת אני מנסה.
זה התחיל להיות די מעיק, אז ניסיתי לפטור את עצמי עם 'אין לי
סיבה להיות שמחה, אין לי נקודות אור', והוא התעקש למצוא כאלה!
עכשיו כבר ממש התחלתי להתרגז. רק בפנים כמובן, אני לא רוצה
לפגוע.
הוא דיבר די הרבה, לא ממש הקשבתי, משהו על התהליך והאהבה ושזה
עוד מעט נגמר.
לא כל כך הבנתי, מה נגמר? אני אפילו לא יודעת איך זה התחיל!
המשכתי לשתוק, נושמת עמוק רק כדי להפסיק עם הדמעות. הן הופכות
אותי לעגבנייה אדומה, לא כיף.
הוא עשה את עצמו עדין ומתחשב, הציע להביא לי שוקולד. כאילו
שיכולתי לאכול משהו באותו הרגע. ביקשתי שישאיר אותי לבד לכמה
דקות, אני עוד מעט אצטרף אליכם.
גם לו אמרתי תודה, באמת, זה נוגע ללב...

ניסיתי לנתח את העצב שלי, מה נדפק לי בדרך, אבל הרגשתי שאני
מסתובבת סביב עצמי או סתם מתרחקת מזה.
זה מתחיל לשעמם אותי, כל הקטע עם העצב, אולי בכל זאת שווה לי
להיות שמחה.
לפחות זה יוריד אותם ממני. שימשיכו הם להיות עצובים, כנראה
שלכל אחד יש תפקיד בחיים.

מרחתי את החיוך הישן והטוב, שכבר לא כל כך התאים לי עכשיו,
וחזרתי אליהם.

וכך עוברים להם הימים עם המון חיוכים ואני עדיין מקשיבה להם,
מנחמת אותם, מחבקת, מלטפת.
כנראה שבכל זאת צדקתי תמיד, והעצב הוא מריר.
אני אומרת שהכול יהיה בסדר, וקצת צוחקת מבפנים.
אם הם רק היו יודעים...