בשעה שהיא כבר לא לילה אבל עדין איננה יום גלשתי במורדות
המפותלים של מעלה עקרבים, בדרך שמביאה את הנוסע בה אל טבורו של
מדבר צין. במזרח כבר עמדה השמש, צובעת באורה הרך את המדבר
בגווני זהב. בשעה זו היא מעניקה עוד כמה שעות של חסד לפני שהיא
משלחת אל הארץ קרניים חורכות כל. נוף הקדומים נפרש לכל מלוא
העין, ורק העשן שהיתמר מעל למפעלי הפוספטים פגם במראה
הבראשיתי.
פיתול הדרך האחרון נותר מאחורי ואני פניתי מערבה אל הדרך
המתמשכת לאורכו של נחל צין וחוצה את הבקעה לאורכה. מימין משתרע
רכס הרי חצרה החושף שכבות סלע שאיתני הטבע החרידו ממרבצן
והציבו אותן בתנוחות שונות ומשונות. משמאל חלפו-עברו המבנים
והמכרות של מפעלי הפוספטים. הר ההר נותר גם הוא מאחור, ודרך
העפר הנוחה הפכה לדרך חתחתים שמכאן ואילך מובילה אל עומק
הבדידות המדברית.

גם ממרחק יכולתי להבחין כי ההלך שבא מולי אינו ממקומותנו. הוא
חבש כובע רחב שוליים ולבש בגדי חאקי שהזכירו מדים של צופים.
מכיוון שעצרתי לברכו לשלום נקשרה בינינו שיחה. האיש, כך סיפר
לי, הוא בן למשפחת חוואים אוסטרלית שעשתה חיל בעסקיה ועכשיו
הוא ואביו מקדישים את עיתותיהם לחקר מסעות בני ישראל במדבר,
בדרכם ממצרים אל הארץ המובטחת.
הוא ביקש להראות לי משהו. הלכתי איתו עד שבאנו אל שטח מישורי
שהשתרע בין נחל צין למרגלות רכס ההרים. האוסטרלי מסר לי צמד
תיילי מתכת שצורתם האות וו, והורה לי לאחוז בזרועות הקצרות של
התיילים כשהזרועות הארוכות מופנות קדימה ומקבילות זו לזו. אחר
כך הצביע על ואדי קטן שחצה את המישור מהמדרון לכיוון נחל צין
והורה לי לחצות את הואדי בידים פשוטות לפנים. עשיתי כדבריו.
ברגע שחלפתי מעל לערוץ הואדי התרחש הפלא: שתי זרועות המתכת
הארוכות נפרשו לצדדים כמניפה, מתרחקות לאיטן זו מזו. כשניצבתי
בעברו השני של הערוץ נסגרו הזרועות וחזרו למצבן המקורי. חזרתי
על הפעולה מספר פעמים ובכל פעם אירע הקסם מחדש. כשניסיתי זאת
בואדיות הסמוכים לא קרה דבר- הפלא התרחש רק בואדי המסויים
הזה.
כאן המקום לציין כי שימוש בתיילי מתכת מעין אלה מהווה שיטה
עתיקת יומין לגילוי מים ואוצרות טבע אחרים המצויים בתת הקרקע.
האוסטרלי (המשמש בארצו כיועץ לאיתור מי תהום) השתמש בשיטה זו
כדי לגלות שהואדי הקטן והתמים למראה התחתר למעשה לאורכו של
אפיק זרימה קדום של מי תהום.
עמדתי כבר להודות לאיש ולהיפרד ממנו (היה עלי לפגוש קבוצת
אנשים בעברה השני של הבקעה ועל כן אצה לי הדרך), אבל הוא הקדים
אותי ושאל אם ברצוני להתלוות אליו לטיול קצר. בטרם היה הסיפק
בידי לסרב, פתח האיש בהליכה נמרצת לכיוון רכס ההרים, ואני
הלכתי בעקבותיו.

צעדנו על אדמת הסחף המישורית, האוסטרלי בראש, עוקב אחר אותו
ערוץ פלאי אשר כל רוחבו שתיים-שלוש פסיעות ועיקר הוויתו במעט
צמחיה מדברית שהתרכזה לאורכו. רק רחש צעדינו נשמע בדממת המדבר.
הקרקע החלה להשתפל בהדרגה, הגענו אל המדרון שלמרגלות רכס ההרים
והתחלנו לטפס במעלה. כאן הותיר הואדי חותם ברור יותר והעמיק את
חתירתו באדמה. כאשר הקרקע הפכה להיות סלעית ניתב הואדי את דרכו
בין מחשופי הסלע, לעיתים נעלם בינהם ומיד מופיע מחדש.
טיפסנו בשתיקה. מחשבות חרטה טרדו אותי על כך שלא נהגתי ביתר
נחרצות ולא דחיתי את ההצעה לטיול, אבל קיוויתי שכל העניין
יסתיים במהרה ובסופו של דבר אצליח להדביק את האיחור.
מחשופי הסלעים התחלפו במישורי סלע משופעים ורחבי ידים והואדי
הפך להיות לנקיק צר ועמוק, תוכו נסתר מהעין בעומק שכבות הסלע.
הוא הלך והתרחב בהדרגה עד שהפך להיות נחל רחב ידים, והנה באחת
חזר וצימצם את ממדיו עד ששב להיות נקיק צר ועמוק, כמרמז שהוא
קרב אל מוצאו. היתה לי הרגשה שהגענו.  

עמדנו על משטח סלע אופקי אשר היה מוקף מכל עבריו בקירות סלע
ורק הצד הפונה אל מורד ההר נשאר פתוח. הנקיק חצה את משטח הסלע
ובערך במרכזו נפתח והתרחב והיה לניקבה. על פתח הניקבה ניצב סלע
גדול ובהיר, גובהו מטרים אחדים, שיניי הזמן ליטשו את פניו,
והוא עורר בי משום מה רושם של מעין פסל סביבתי, זר לסביבתו,
כאילו יד נעלמה הניחה במקום הזה.
האוסטרלי הניח לי להתרשם מהמקום במשך רגעים אחדים, ואז שאל:
"האם אתה יודע מהו המקום הזה?" ואני, אפילו שכל הרמזים נרמזו
כבר, לא היה לי כל מושג. הוא הצביע על הסלע. "זה הסלע שמשה
הוציא ממנו מים, כמסופר בספר במדבר," אמר. "לאחר שהיכה בסלע
במטהו, פרצו מים מתוך הניקבה שמתחת וזרמו למטה בשצף קצף לאורך
הערוץ שטיפסנו לאורכו. בני ישראל הצמאים עמדו שם במישור למטה
והמים זרמו היישר אליהם." הוא המשיך והסביר איך הגיעו אביו
והוא למסקנה שזה המקום בו אירע הנס המתואר בתנ"ך וכיצד הם
איתרו אותו. ואני רק נשענתי על הסלע שאצר בקירבו את צינת הלילה
והבטתי למטה אל מישור הסחף ואל הואדי הקטן שחצה אותו. האוסטרלי
המשיך בהסבריו אבל אני כבר לא כל כך הקשבתי, וגם הרוח שנשבה
בין הסלעים נשאה עימה חלק מהמילים.