אז הלכנו להופעה הזאת של אמנון יצחק, לא שמישהו ממש רצה אבל מה
לבזבז את החופש האחרון בחיים על עוד לא לעשות כלום זה קצת עלוב
ואפילו לא "לא לעשות כלום" של בית בלי הורים של מישהו או משהו
כזה אלא סתם תקועים בבית עושים את הנוהל הרגיל והמייגע של
להתייבש מול הטלוויזיה ולקום מדי פעם כדי לאכול או לעשן יובל
לא יכול לעשן כי הוא חולה אסטמה אז הוא משלים את אותה פעילות
בהתמכרות מאסיבית למשחקי מחשב ולפורנו רך. שלא תחשבו שאני
מתלונן - באופן כללי החופש הזה נהדר הכי טוב שהיה לי (לא שיש
לו כזאת תחרות אבל בכל זאת בשנה שעברה היה מונדיאל) אולי חוץ
מהקטע עם ליאת שקצת דפק אותו כי בכל זאת הייתי חייב להיות
אחר-כך מדוכא יומיים-שלושה וזה גם העלים כל תוכנית על חברה או
משהו כזה בזמן הקרוב ואף פעם לא נעים לומר למישהו שאתה אוהב
אותו ולקבל שתיקה בחזרה אלא אם כן זה כלב שאז כאילו אין מה
לצפות לתשובה כי הוא לא מבין עברית. מחלת הנשיקה היה גם קצת
זין במיוחד הקטע שכל השמוקים שאלו כאילו זאת הבדיחה הכי טובה
בעולם "עם מי התנשקת?" וכל זה שהלב שלי קצת מפורק שלא לומר
קצוץ דק בגלל אותה ליאת ממקודם. אבל הבראתי די מהר וגם ערכתי
ניסוי שנקרא: "בוא לא נזוז מהמיטה שבוע" אבל בזכות זה סיימתי
את הספר ההוא של איין ראנד שמטיף לאגואיסטיות וליציאה נגד
החברה המנוונת וככה הסתכלתי על כל האנשים בחודש האחרון הם נראו
לי כמו מלבנים חסרי אישיות חוץ מליאת מה שעוד יותר דפק לי את
המוח, ולכן הייתי חייב לרדת לסיני - מקום שבו אתה עושה כלום
שזה שונה בהרבה מלא לעשות כלום כי אתה למעשה בוחר לעשות את
הכלום וכשאתה לא עושה כלום זה כאילו נכפה עליך הכלום מה שלא
ממש נכון כי טכנית אתה יכול משהו אבל פשוט כל האופציות הם
דברים שלא תרגיש, אני לא יודע, שלם איתם אבל כשאתה עושה כלום
פשוט לא מעניין אותך לעשות משהו אחר זה כאילו אתה עושה כוסית
אף אחד לא כפה עליך לעשות את זה או שאתה עושה את זה כי אתה לא
מצאת שום דבר פחות גרוע לעשות זה אשכרה בגלל שאתה רוצה ואין
שום דבר אחר שתרצה יותר וזה מה שקורה למעשה בסיני אתה מקבל את
הלגיטימציה לעשות כלום בעוד שבארץ היה אפשר להתבלבל בין זה
לבין לא לעשות כלום. מה שנתן לי הרבה זמן להתעלם מהחיים שלי
ומנגד הרבה זמן לחשוב על החיים שלי ועל ליאת ועל זה שעושה לי
טוב לראות אותה למרות הכל ושאני מאושר בגלל שאני אוהב אותה
והיא מאושרת בגלל שאנחנו לא ביחד ואולי גם מהעובדה שיש מישהו
שאוהב אותה. אז למה עכשיו החרא? כי בכל זאת היום ט"ו באב החג
שלי אני אוהב לא? ושנינו לבד ואני מרגיש כל כך חלש ואפס אני לא
יודע מה היא מרגישה בטח לא חושבת בכלל על התאריך או מדוכאת
בבית ואומרת לעצמה "כן את שוב לבד איזה מסכנה בעצם לא, הייתה
לך הזדמנות לא להיות עכשיו לבד איזה טיפשה!" או לא. אם יש לי
משהו רע לומר על ליאת זה רק העניין של הרחמים העצמיים הקצת
מוגזמים - לא האגואיסטיות לא הקליטה האיטית לא התמימות ואפילו
לא הקילוגרמים העודפים לדעתי הם כולם משלימים יצירה נפלאה אבל
לעזאזל מה הקטע עם ה"איזה מסכנה אני / אני לבד / החברות שלי
עזבו" למרות שזה חלק מהקסם של הילדה הקטנה הזאת - לפעמים אני
מרגיש קצת פדופיל כשאני מדבר עליה למרות שהיא בגילי אני לא
יודע איך להסביר את זה בדיוק אבל בדבר אחד אני בטוח היה יותר
שווה ללכת להופעה הזאת של אמנון יצחק לאחר ולראות את כל הערסים
והשב"בניקים מנסים להיכנס תוך כדי צרחות מכות ודחיפות בין נשים
זקנים וטף מאשר להתייבש בבית של יובל...