[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני אסיים במקום ממנו באות כל ההתחלות, אני כותב כאן, כדי
לשכוח אל הדף, אני כותב כאן כדי שיזכרו אותי, למען הסר עול זה
מכתפיי ובאותה נשימה לשאת את הסוד אל קברי.
לכן אתחיל במוות, באותו חורף אכזר שבו אימי מתה בפעם הראשונה
מני רבות, ממש באותו חורף אני נשלחתי אליה להקשות את צעדה.
זיכרונות אין עוד מאותם ימים, הכול מגיע ובורח, כמו משחק
התופסת של הגלים על חוף הים.
הזיכרונות הראשונים שמלווים אותי מאותן שנים הם תמונות של שלג,
חורף על גבי חורף נערם לו לילדות שלמה, תמיד קודר, תמיד במחסור
אבל תמיד חסר דאגות מצדי. באותה צורה אגואיסטית בה גדלים ילדים
גדלתי גם אני, מרוכז בעצמי, משאיר את עול הצרכים למבוגרים,
לאימי, שעולה היה כבד יותר מאחרות.
לא נחסכה ממני אהבה ולא אוכל, אך משהו היה חסר, משהוא שאתה
יכול לחוש בו, כמו מבט של זר שננעץ בעורפך והנך יודע שהוא שם
גם בלי לסובב את מבטך. כך עברו עלי השנים הראשונות של חיי,
מלאות באותו מחסור נסתר מן העין.
אני מניח שיש עוד דברים רבים לספר, על משחקי ילדים, ניסיונות
ראשונים וכדומה, אך אין לי עניין להשביע עמודים אלה בשטויות מן
הסוג הזה. זמני קצר ובאמתחתי סיפור אחר.
בחדר הקטן והצפוף הזה אני ישוב לי עטוף היטב בכדי להגן על גופי
מפני הקור שלאט לאט מפסיק להפריע ומפנה מקום למחשבות. אני לא
בטוח מה בדיוק אני רוצה לספר, העייפות משפיעה עליי, אני פשוט
יודע שיש משהו אצלי שרוצה לצאת החוצה, ומחובתי לתת לו דרור
אחרת לא אדע מנוח.
בקבוקים ריקים או ריקים למחצה ובדלי סיגריות מצחינים ממלאים את
עולמי כעת. האם היה יכול להיות אחרת איזה פנייה שגויה לקחתי
בדרך לאותו רחוב ללא מוצא? אני מחפש תשובות, מנסה לקבל
פרופורציה, להתרחק מעט ולהסתכל על עצמי מלמעלה ולשאול מה הביא
אותי למצב שבו אני נמצא. אני פחדן? אולי פשוט אינני מוכן להכיר
ברצונות שלי. הדרך הזו תהיה ארוכה, או אולי בעצם קצרה יותר ממה
שאני חושב, אני כבר לא בטוח. הארעיות הזו שלי, של כולנו,
מטרידה אותי, ואני מחפש מוצא. ממש ברגע זה אני זקוק לזרועות
מנחמות, אני לבד ורוצה חברה, ובאותו זמן סולד ממנה. אני נגעל
מבני אדם ומתעניין בהם בו בזמן. אני מנסה למצוא הגיון בחוט
המחשבה הזה אבל לא יכול. זה היומן שלי למרות שאני לא מחבב את
המילה יומן, אני כפוף לקונפורמיות במקרה זה. אני כותב לעצמי את
הרקוויאם, את הצוואה, את הזיכרון הזה שאני רוצה להשאיר אחרי
כדי שלא אשכח.
בכל יום אני יוצא כמו כולם מהבית לעבודה. הבית הוא לא ממש
ביתי, זאת אומרת שהוא אינו מרגיש כמו בית, אבל בשבילי הוא מין
אי של שפיות בתוך כל הכאוס שסובב אותי. בערב אני שוכב פרקדן על
גבי ושוקע בהרהורים, מצאתי באחד הארונות בקבוק מרלו בן חמש
שנים, אני פוקק אותו ומוזג לעצמי בנדיבות. המגע הראשון של
הטעמים מכווץ מעט את הפה בתגובה, מתרגל לנוזל שמתגלגל לאורך
הלשון. אני מנסה לתת לעצמי להירגע, אבל לא מצליח לעשות זו
בצורה מוחלטת, לא כמו בימים בהם הייתי נער צעיר ויכולתי לעשות
זאת בנקל. כמו תפוח יפה שתולעים מאכלות בו מבפנים אני עוטף את
עצמי בחיצוניות שלווה, להונות את עצמי. ולרגע נראה שמאמצי זה
צולח. אני מניח להשפעתו המרככת של האלכוהול להשתלט, ממלא את
הכוס שבינתיים התרוקנה.
כל חיי היוויתי נטל, על אימי, על העולם כולו. לא הייתי אמור
כלל להיווצר, לנשום את אוויר העולם הזה, כך הוא הגורל, התאכזר
אלי בהביאי לפה התאכזר לאימי. אינני מעוניין לשחק את התפקיד
הציני הזה שלמענו בורא עולם הביאני עד הלום, לא עוד. למדתי על
כך רק לפני שבוע, את האמת הנוראה. למרות שמאז ומתמיד קינן בי
חשש שאלו הם פני הדברים, אבל לא שיערתי לעצמי את כובד הבשורה.
אני לא מרגיש בנוח לפרוש כעת את שסיפרה לי אימי באותו יום. אבל
אגיע לזה מאוחר יותר.
אני חושש מהרוע ההוא שמקנן בי אסור לי לתת לו לבוא לידי ביטוי
בשום אופן אני מגולל עכשיו במוחי כל מיני מצבים שבהם הייתי
רואה בעיני רוחי את אותו רוע שממנו אני כל כך חושש כמעט וחולש.
אתם בטח לא מאמינים לי, איך אדם יכול לחשוש ממשהו שאינו קיים
כלל ועיקר. ובכן המאורע האחרון שבו גברתי על היצר הזה היה רק
ביום האתמול, אני יגולל אותו לפניכם בכדי שתוכלו לשפוט
בעצמכם.
התהלכתי לי ברחוב הראשי מפלס את דרכי בין המון האדם שהיה נוכח
באותה עת במקום. אנשים הולכים אנה ואנה, אני מנסה להתחכך כמה
שפחות בידיים מיוזעות כתפיים חסרות נימוס שדוחפות קלות. בליל
של דיבור, ריחות בושם, מעורבים בגזי המפלט של הרכבים. כבר
קניתי את מה שרציתי ואני אוחז בידי שקית בודדה שתכולתה, כיכר
לחם ובקבוק יין זול, מעיקה על המעבר הזה בהמון הדורס. אני
מכוון למפלט הרחוב הצדדי השקט תמיד, רחוב מן הוותיקים יותר של
העיר רוב דיריו מבוגרים ולכן אין הוא מוצף כרגיל במכוניות
חונות על גבי מדרכות וטפטופי כפות רגליים על האספלט הקר.
השמיים מכוסים בשכבה דקה של עננים חורפיים וקודרים שמאיימים
בכל רגע להמטיר את יבולם מטה על עוברי אורח חסרי אונים ששכחו
להצטייד במטרייה. אני לא שכחתי להצטייד במטרייה אבל תמיד נראה
לי מגוחך להסתובב עם יד אחת מורמת בצורה כזו אוחזת באותו מוט
אלומיניום וכסות מעליו, אני מעדיף להירטב זה גם נראה לי לא
הוגן כלפי הגשם שעשה את כל הדרך הזו למטה, לבלום אותו בכזו
ברוטאליות, לכן לעולם לא תתפסו אותי נושא את אחד המתקנים
האיומים הללו. לאחר כמה דקות של הליכה שאון הרחוב שהשארתי
מאחור נשמע כמו רחש של מקלט רדיו לא מכוון. אני חוצה סמטאות
צרות ממהר לכיוון הבית שנמצא לא רחוק משם. בזוית עיני אני
מבחין בשיער בצבע שני עדין, סמוק. הוא גולש במדרון גו דק שנתון
בסריג שחור צפוף מבטי מיד גולש עוד מטה למכנס הג'ינס הכהה
שמחזיק ישבן חצוף ומתנודד מצד לצד, עם כל פסיעה נוספת של אותה
נערה. אני נותן לדמיוני לגלוש מעט כעת, לא אשטף אתכם בפרטים,
מגביר את צעדי בכדי לא לאבד אותה ומתאים את צעדיי להד שיוצרות
נעליה בעלות העקב הגבוה ברחוב הצר.היא יכולה לאבד לי בקלות בין
כל הרחובות הקטנים והמסועפים הללו. גל של ריח מתקתק עובר על סף
נחירי לרגע ומעביר בי התרגשות קלה. אותן מחשבות חוזרות מחשבות
אסורות רוצה אני לראות את פניה לנשוק לשפתיים חמות לבלוע את
הבל הפה מעלה האדים מן הקור, השמיים נעשים קודרים יותר, ואני
עסוק בלדמיין אותנו, אותי ואת אותה נערה אלמונית שעונים על אחד
מקירות האבן הדהויים, מצחקקים, טועמים אחד את השני. בראשי
עוברים אין ספור משפטים שאוכל להגיד לה ברגע שאשיג אותה, אני
לא יודע אם להחמיא לה על השיער, הנעליים, אולי לדמות עצמי
כמכר, אני גם יכול סתם לשאול לשלומה או לבקש הדרכה אין להגיע
מכאן לשם. אף אחת מהאופציות הללו לא נראה לי שתשאיר רושם
ראשוני מבריק כמו זה שאני מייחל לו.אולי אני פשוט אגש ואציג את
עצמי, לא, זה יראה ממש מגוחך. בעודי מהרהר היא כבר חומקת לה
לאחת הסמטאות ואני נשאר בהיסוסיי נעצר לרגע, מייד האגו עושה את
שלו ומעלה לא מעט סיבות לכך שזה לא היה עובד בכל מקרה. במאמץ
קצר אני מחזיר את מחשבותיי לכיוון הצעידה הביתה. אני מרים את
ראשי מעלה כלפי השמיים הזועמים, מדי פעם טיפה נופלת ואני מרגיש
את המטר מייחל לבוא. והוא אמנם מגיע, כבד מתמיד, מלווה בחברת
רעמים, והבזקי ברק מאי שם שכמו מגבים אותו בכל אשר ילך. אני
מתחיל להרגיש צינה קלה שחודרת אט אט ללשד עצמותיי ומוצא לי
מחסה זמני מתחת למפתן אחד הבתים הישנים שמקורה בגג בטון זעיר.
אני מצית סיגריה ומהרהר באותה נערה חסרת שם, מדמה עצמי אוחז
אותה בכוח נושק לה נשיקה כואבת, ידיי מגששות תחת הסודר הכהה
ומתחתיו אין כסות נוספת פרט לעור החלבי. נושך את צווארה ושואף
את אותו ניחוח בושם מתקתק מהול בריח החמאה של עורה, שיני
נוקשות כשאני מדמה לי נגיסה. שוב היצר הזה אני מלקה את עצמי על
חטא מרכז את מבטי בטיפות הגשם שיוצרות תבניות פרועות בשלולית
שלמולי ומסיר מליבי כל זכר לאותה נערה. אני צריך להגיע הביתה
לצאת מאותו מחסה, אני צריך להירטב.
באחת הסמטאות שבהמשך נשמע איזה רחש, קלוש אמנם, אך שונה ממקצבו
של הגשם, אני מפנה את מבטי לסמטא חשוכה ומזהה את אותו שיער
רטוב, עכשיו ישוב, נסתר למחצה מאחורי פח אשפה פלסטי. זו
ההזדמנות שלי לגשת ולנסות את מזלי, זו לא יד המקרה שאני מבחין
בה שוב, ואני אוזר אומץ ופונה לעברה. בעיני רוחי אני רואה את
עצמי נכשל באין ספור דרכים, היא מגחכת אלי בזלזול דוחה אותי על
הסף אני ממשיך להתקרב הרחשים נשמעים קצת כמו בכי או מלמול
שמתערבבים עם קולות של תזוזה, רעש של גרירה על אבני המדרכה
קופסת פח נוקשת, אני מחליט לקרוא ממרחק מה רק בשביל להודיע על
בואי ולא להביל אותה וגם בשביל לוודא שאני לא מפריע לה במשהו
חשוב יותר שהיא בטח עסוקה בו. המשפט האומלל היחיד שאני מצליח
להוציא מהפה נשמע קצת צורם וקצת מגומגם כשההתרגשות גואה בי
ומפעילה מן לחץ מוזר כזה על החזה זה קורה לי בכל פעם שאני מנסה
לפנות לבחורה ותמיד אני מרגיש מטומטם לאחר מכן."הה.. הכול
בסדר.. את.. " איזה מגוחך אני בטח נשמעתי, אם היה לי איזה
סיכוי להתחלה טובה ניפצתי אותו כעת לרסיסים. ראשה נעלם לפתע
מאחורי אותו פח פלסטי, אני אומד את המרחק בינינו, לא רחוק כל
כך עכשיו, אולי חמישה עשר מטרים. רעש של חבטה, שנשמע מדאיג,
אני מגביר את צעדי עד כדי ריצה קלה וכמעט נמצא עכשיו במרחק
נגיעה מאותו פח אשפה ארור שעדיין מסתיר לי אותה. קול נוסף
עכשיו, גברי, נשמע באוזני מלמול של קללה אולי? בצעדים זריזים
אני מקיף את הפח במהירות ומחפש את מקור הרעש. תחושת כבס עולה
בי לרגע, זה לא המראה שציפיתי לו, השיער האדמוני שלה מוטל על
הרצפה מכסה את פניה וראשה מוטה על צידו מקושט בשלולית דם כהה
שעושה את דרכו בעצלתיים לכיוון הכביש דרך החריצים שבמדרכה.
מבטי עולה לרגע להמשך הרחוב ואני מצליח לראות דמות גברית במעיל
גשם ארוך מאלה שמגיעים עד הברכיים, נעלם בריצה, באפלה החורפית
שמכבידה כעת יותר. הייתי רודף אחריו אם היה לי אומץ, בכל מקרה
נראה לי שהיא זקוקה לעזרתי כעת. אני מחזיר את מבטי אליה מנסה
לחשוב מה עלי לעשות הבד השחור שכיסה את פלג גופה העליון קרוע
וחושף אותה לצינה שבחוץ המכנס שלה אינו בנמצא וליד אחד
מקרסוליה אני מזהה תחתון קרוע. המבט שלי סוקר את גופה העדין,
מכסים אותו כעת רק כמה כתמי אדמומיות סימנים לאלימות שבוודאי
התרחשה כאן לפני רגע, הלובן של עורה בניגוד מוחלט לאספלט הכהה
והקר, גופה רועד בעווית ונמצא בתנוחה לא טבעית. דווקא עכשיו
אני מרגיש את הדחף הזה עולה בי, בוחן את שדיה את שער הערווה...
איזה מן אדם נורא אני, ברגע כזה של מצוקה אף אחד אחר לא היה
מעיז לחשוב מחשבות דומות. אני מודע לצד הנורא הזה שלי ומצליח
להשתלט על עצמי בכוח. אני רוכן מעליה וסודר את שערה. היא נושמת
נשימות מהירות, כמו ציפור דרור פצועה שפעם נקלעה למרפסת של
ביתי, וכשהחזקתי אותה בידי הייתי יכול להרגיש את פעימות הלב
שלה מאיצות למהירויות לא נורמאליות, כמובן שהחלטתי לגדל אותה
כמו כל ילד בן שש שרוצה חיית מחמד. היא לא החזיקה מעמד באותה
קופסא נעליים מחוררת יותר מיומיים עד שנפחה את נשמתה. קברתי
אותה בחצר של ביתי ושנים לאחר מכן לא הסכמתי לשחק שם עם חבריי
כי לא זכרתי בדיוק איפה אותה ציפור נקברה ופחדתי שאתקל בטעות
בשלד המרקיב שלה.
היא כל כך יפה, הפצע בראשה שהניב את כל נהר הדם הזה לא היה
גדול במיוחד להפתעתי, תהיתי איך מגיע כל כך הרבה דם מפצע זעיר
שכזה, מיהרתי לאלתר תחבושת בכדי להפסיק את הדימום בראשה
מהחולצה שלבשתי, לא מבריק במיוחד אני מודה, אבל זה מה שיכלתי
לחשוב עליו באותו רגע. היא מלמלה משהו וניסיתי ללחוש לה מילים
מנחמות ושוב גמגמתי היא בטח מצטערת על רוע מזלה שדווקא אידיוט
כמוני נחלץ לעזרתה. פשטתי את המעיל שלי תוך כדי התהליך וניסיתי
ליצור חיץ בין גופה החשוף לקור הטורדני. במאמץ לא מבוטל הצלחתי
לשאת אותה על ידיי לפתח הבית הקרוב לבקש עזרה. שאר הסיפור כבר
פחות מעניין ולא רלוונטי, אישה זקנה פתחה את הדלת והתעניינה
בשמי בחשדנות. היא הראתה דאגה כנה לבחורה שבידיי. השארתי אותה
שם ביחד עם המעיל הכחול שלי שהבטחתי לעצמי וגם לה לחזור ולקחתו
היא כבר טיפלה בעניין מכאן וחלקי באותה פרשה תם.
עכשיו אולי יש לכם מושג טוב יותר למה התכוונתי קודם,אני פשוט
נגעל מעצמי, אני מנסה לייחס לי תכונות חיוביות אבל לא מצליח
למצוא, אני מתנהג ליד אנשים בצורה ממש דוחה אין פלא שהם נרתעים
ממני. לפני כמה ימים החלטתי לחרוג ממנהגי ולצאת "לבלות" באיזה
מקום. ההמון פשוט דחה אותי, ולא משנה כמה אלכוהול שפכתי לתוכי,
זה לא עזר. עדיין הכול נראה לי כמו איזה משחק, שאני בו צופה מן
הצד מסרב לקחת חלק בהילולה. היו בחורות מסביבי, שהביעו איזשהו
סוג של עניין בי, אבל ברגע שמבטינו נפגשו אני הבחנתי בסלידה
שלהן. משהו בי דוחה את כל מי שמנסה להתקרב. אפילו את היקרים לי
מכל אני מצליח להשניא על עצמי, זה כמו איזה עול שאני נושא
עימי, מסכת הפחדה שמונעת מהסביבה להתקרב אלי, ואני לא מצליח
לראות בדיוק מה המטרה הפסיכולוגית שתכונה זו משרתת. נמאס לי.
נמאס לי מהכול.
החדר הקטן שלי לא נותן לי הרגשה של פרטיות, אני מתכנס בתוך
עצמי והדברים שסיפרה לי אימי מהדהדים שוב במוחי, אולי זה זמן
טוב לחזור עליהם, עכשיו שאתם מכירים אותי קצת יותר טוב. ובכן
אני גדלתי ללא אבא, ללא אבא ממשי בכל אופן. היו פה ושם גברים
שליוו את חיינו לתקופות קצרות אבל לעולם לא יותר מזה. תמיד
כששאלתי על אבי אימי הייתה נאלמת. מאוחר יותר היא סיפרה לי
שהוא היה קצין בצבא, גיבור שמת מות גיבורים בהגנה על המולדת.
אני שיוויתי את העצבות הזו שלה אל מותו של אבי, ולא דחקתי בה
לספר לי יותר מזה, מכיוון שתמיד היא הייתה נכנסת למצב רוח מוזר
משאלות כאלה.
אני לא יודע מה הביא אותה לספר לי דווקא עכשיו את האמת על אבי.
הוא אמנם היה קצין בצבא אבל ממש לא גיבור, הוא אמנם נהרג בקרב,
אך מהות היכרותם לא הייתה רומנטית כלל ועיקר. הם הכירו למשך
ערב נורא אחד שבו הגיעו קבוצת לוחמים קטנה לבקש מחסה תחת קורת
הגג של בית אימי שגרה אז עם הוריה בצפון. היא הייתה בת שבע
עשרה אז, הבוגרת מבין שלוש אחיות. כשחיילי האויב ביקשו מחסה
בביתם הם לא יכלו לסרב וארחו אותם. אחד החיילים הביע עניין
מיוחד באימי ואכן באותו ערב דאג להזכיר לה זאת. הוא כפה את
עצמו עליה במשך כל אותו לילה. את הפרטים היא מן הסתם לא סיפרה
לגבי האירוע אבל אני יכול להשלים אותם במוחי. איך גרר אותה,
נערה בת שבע עשרה אל האסם שמחוץ לביתה. איך הכריחה את עצמה לא
לצעוק במחשבה למנוע פגיעה במשפחתה, איך נשארה שם מוטלת קרעי
בגדים לצידה, החציר הלח סופג את דמה, איך אביה שבטח ידע נאכל
מבפנים חסר אונים לסייע לביתו הבכורה. אותם לוחמים הסתלקו ולא
נראו עוד. הוא אמר לה את שמו ואחרי המלחמה סקרנות מוזרה שלחה
אותה לוודא שהוא נהרג. זה הביא לה מעט נחמה, כך היא טוענת.
וכך, במחי יד, היא גרמה לקריסה של הפנטזיה החיובית היחידה
שהייתה לי, של אבי גיבור המלחמה, שתמיד חלמתי להיות קצת יותר
דומה לו. אפילו מעשר מהתכונות שייחסתי לו היו מספיקות לי, כך
הייתי מבקש בתפילות לעיתים. ואז הבנתי, איזה דם נורא זורם
בעורקיי, איך אימי ראתה אותי במשך שנים בן ממזר תוצר לוואי של
התוהו. הדברים החלו מקבלים משמעות חדשה, ברורה יותר. כאילו
הפסקתי לזרוק אבנים לאגם שבו אני מנסה לצפות בבואתי ועתה
התמונה מתבהרת. כמה מאותו פסידו-אדם יש בי?
מאז ששמעתי את הדברים האלה אני לא מצליח לשקוט, כל הזמן חסר
מנוחה. לכן החלטתי לרכז את המאמצים שלי ולכתוב, אולי הבאת
הדברים אל הכתב תועיל לי במקצת. אני לוקח לי הפסקות מדי פעם
להצית סיגריה ולמלא את כוס היין שלי הבקבוק כמעט ריק כבר ועוד
מעט אצטרך לתור אחר בקבוק נוסף. כל פעם עולה מול עיני התמונה
של אותה נערה אומללה וככל שאני מנסה לסלק אותה מתודעתי היא
מתעקשת וחוזרת. מעניין מה עלה בגורלה, אני מתאר לי אותה יושבת
על מיטת בית החולים הריח הנוראי הזה שאני כל כך שונא שנמצא שם
תמיד אופף אותה. לבושה בכותונת לבנה שלבשו לפניה עשרות אחרים,
המחשבה הזו תמיד מחליאה אותי, לדמיין איזה אדם חולה על ערש
דווי לבוש באותה כותנת שאני לובש כעת.
אני לא יודע אם היא זוכרת אותי, האדם שלכאורה הציל אותה אם
הייתה יודעת את כוונת בואי אליה בטח לא הייתה מסתכלת עלי בהכרת
תודה אני הרי לא יותר טוב מאותו פרא שרכן מעליה דקות קודם לכן.
אני מנסה לשחזר אם הצגתי את עצמי בפניה או לא אבל הכול נראה
מעורפל כל כך, אולי אפגוש אותה שוב אם היא יודעת את שמי בטח
תוכל למצוא אותי. אני מסלק את המחשבות האלה ולוגם שוב מהיין.
דפיקות בדלת, אני לא יודע כמה זמן זה נמשך אבל נראה לי שנהייתי
מודע לכך מאוחר מעט מפני שהנקישות הללו חדלו להיות מנומסות.
אין לי אורחים בדרך כלל, בטח שלא אורחים לא קרואים. אני רוטן
בקול וניגש לדלת, מועד בדרך, באמת שתיתי יותר מדי. אני מגלה
בפתח שני לבושי מדים ארשת רצינית על פניהם מעורבת בסלידה
ועייפות, לא משהו שאני לא רגיל אליו. אני פונה אליהם בשאלה
בנימוס קר, אין לי סבלנות לחברה כעת ובטח שלא חברה מהסוג שאוכף
את החוק. האחד בקדמה מכריז את שמי ברשמיות ומודיע לי שאני
עצור. הוא מתורגל בזה כל כך שקולו נשמע כאילו הוקלט וכל שנותר
לו הוא לנגן את התקליט שוב.
התברר לי מאוחר יותר שגברת אדיבה מסוימת הביאה נערה צעירה לבית
החולים עטופה במעיל, הבחורה כמעט נאנסה באכזריות אך איתר מזלה
ואותו תוקף מסתורי הותיר אותה רק עם סימני אלימות ונעלם באותה
פתאומיות שבה הגיח, היא לא זכרה פניו או את מבנה גופו וכל מיני
שכאלה אך למרבה מזלה היא זיהתה את המעיל שעליה כמעילו של התוקף
האלמוני. ראשי התיבות של שמו ביחד עם פרטים מזהים של מכבסה
מקומית היו רקומים בתוכו וזה הקל במלאכת החיפוש אחריו. החשד
הוא ניסיון לאונס ואלימות קשה, אם הוא יורשע הוא צפוי למאסר
בפועל של שנים רבות. באחד העיתונים המקומיים שכתב על המקרה
המזעזע נחתמה הכתבה במילים אלו: "אדם נתעב כל כך שמסוגל לבצע
מעשה כזה אין לו מקום בחברה וראוי שהוא יבלה את שארית חייו
כלוא מאחורי סורג ובריח ביחד עם שאר בני מינו".
אני נאלץ להסכים עם כל מילה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.






-תחרות איות
בבית לוינשטיין


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/06 18:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קהלת בן משה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה