"אם יש לך עוד איזו שהיא בעיה, תפנה אליי." אמר דוקטור פליקס
בנימוס מאומץ וחייך.

"נו באמת, למי אין בעיות", לי יש אינספור בעיות אבל לא משהו
שאתה יכול לפתור דר' פליקס הנכבד.

יצאתי מהמשרד בזעם, על כל זאת ועוד החלטתי שלא מספיק שנפשי
מצולקת (לפי דברי הדוקטור הנכבד) היה עליי גם לפספס מדרגה
ליפול בהרעדת האדמה ולצלק את ברכי הימנית.

כן, עכשיו אני שלם מצולק מכל הבחינות נפשי וגופי כאחד.

אני בחור בן 27, לשמחת הוריי הזקנים סיימתי תואר ראשון
במחשבים. אני יכול לגרום למחשב לומר כל מה שאני רוצה, לבצע כל
פעולה שמתחשק לי, אך לא הצלחתי לשכנע לומר לי כן, וכך לאחר
שהיינו ביחד שלוש שנים אם לא יותר היא אמרה לי לא. כעת אני לבד
בדירה גדולה ושוממת.

את אנדריה היכרתי באוניברסיטה, היא למדה כלכלה וחשבונאות, וכך
גם היתה מאוד מחושבת מאוד אנליטית מאוד אבל מאוד - מושלמת.
אז לא יצאנו למסיבות, ולא חגגנו הרבה. אבל היה לה טעם טוב
בסרטים, באוכל, בבגדים, בכל תחום. רק בעיה אחת היתה, היא לא
רצתה להינשא לי.

אני עובר בשדרת שטרלינג, הברושים כאילו מרכינים ראשם לנחמני,
ברכי הפצוע הפסיקה לדמם, ליבי הפצוע מדמם בקירבו ללא מצרים.

לרגע התיישבתי על הספסל בקצה השדרה, הוצאתי סיגריה מכיסי,
בהנאה וסיפוק רגעי הצתתי אותה, פתאום הקצה עלה באש, הסקתי
שהדלקתי אותה הפוך. הוצאתי עוד אחת, הוצאתי אותה במבוכה, מקווה
שאיש לא שם לב ושאפתי שאיפה ארוכה.

אני בא ממשפחה יהודית, אשר לא מדברת על זה שהיא יהודית, לא
מזכירה את עצם היותה כחלק מעולם היהדות, אבל כאשר זה קשור
לחתונה - רק יהודייה.

אנדריה לא היתה יהודיה לכן כאשר היא אמרה לא, הוריי חשו כאילו
אבן, לא אבן, סלע ירד מליבם. אני חשתי כל כך מיואש, כל עולמי
קרס, כל תוכניותיי לעתיד נעלמו תוך שניות ספורות, והוריי כמה
שיתכחשו להיותם יהודים הוכיחו עצמם כי הינם מראש שבטי הזקנים.
חרושת השמועות החלה לפעול, מכל עבר מבטים מסוקרנים. עד היום
לפעמים כאשר אחד מבני המשפחה או השכנים פוגש אותי, שואל אותי
לשלומי בצער כאילו לא עברו שנתיים מאז.

אני לא מאמין עברו שנתיים, אני לבד שנתיים, אני הבאתי ביד
שנתיים, אני עדיין חושב על אנדריה, שנתיים.

קמתי מהספסל, לא יכלתי יותר לשבט, כל הזוגות הסובבים אותי
גורמים לי לרצות לפרוץ בבכי. כן בבכי, מה לגברים אסור לבכות?
תתפלאו באותו הרגע ששמעתי את השילוב המוזר של הלמד והאלף דמעות
שלא יביישו אף מקווה מים החלו לנזול מעייני, הריאות התערפלה,
הברכיים רעדו ובכיתי כמו תינוק היסטרי ביום היוולדו.

עכשיו אני לוקח את עצמי בידיים, מעכשיו! לא, שנייה... מעכשיו!
כן מעכשו אני גבר גברי, לא בוכה יותר, לא חושב על אנדריה, לא
נאנח למראה זוג מתנשק.

אני נשבע מול דגל ארה"ב (בעצם מדבקה קטנה על אחוריו של רכב) כי
מהיום והלאה אני פותח דף חדש.

"הלו" ענה לי קול עייף בצידו השני של הקו, "היי ת'ור, מה אתה
עושה?", "מנקה את הבאנג, נתקע לי משהו במבחנה, אני לא מוצא
חוטר". ת'ור הזה, ברגע שהוא גילה את החשיש עולמו התהפך עליו,
הוא נעשה בן אדם מאוד איטי, אבל מאוד מאושר. "עזוב את הבאנג!
יוצאים לשתות" כן, אני יודע שאני חבר מקסים מתחנן לפני חבר
ילדות לערבב סמים עם אלכוהול. אבל נשבעתי לפני דגל ארה"ב אני
מוכרח!

ת'ור מלמל משהו אבל לא שמעתי. הודעתי שאני אבוא ב22:00 הוא אמר
עוד משהו אבל זה כבר לא עניין אותי. הנה שורה ראשונה בדפי
החדש, לילה פרוע עם חבר ילדות.

הגענו לפאב, היתה שם הופעה לא מתוכננת, התישבנו לבר, ת'ור נראה
כאילו לא ישן כבר 30 שנה. אך למעשה הוא לא עושה כלום חוץ
מלישון. אביו אשר כתב את השיר "WE WISH YOU A MERRY CRISTMAS"
נפטר לפני כשבע שנים, ות'ור חי על התמלוגים. הזמנו משקה, שתיתי
לאט תוך כדי התבוננות ובחינת כל בחורה שהיתה בפאב, היו כמה
חמודות, אבל אני לא מהטיפוס שאגש. אבל רגע, היום הרי נשבעתי
אמונים. ומה זה משנה, הרי כבר שמעתי לא פעם בחיי, אף לא לא
יהיה גרוע יותר מהלא ההוא.

ניגשתי אל בחורה, היא נראתה צעירה מאוד, אבל היא משכה את תשומת
ליבי יותר מכל אחת. הג'ינס שתלוי על הגזרה שלה, השיער המתולתל
שקפץ עם כל תנועת גופה גרם לי להימשך אליה כבמטה קסמים.

"היי", "היי".
מבוכה... שתיקה... רצון להקיא...

"אם ניגשת, אז תגיד משהו". "אני ג'יימס ואת?", "אני קלאריס"

זה היה יום גשום, כבמטה של זעם מן כישוף כוסו השמיים בענני
שחור, קלאריס עמדה מולי בשמלה לבנה, ארוכה. אני עמדתי מולה
חיוור בחליפה שחורה.

כנראה השמיים ניסו לנבא את העומד לבוא, אך אנו התעקשנו... והנה
קלאריס אומרת כן ואני אומר כן. הוריי עומדים מחוייכים, אמי
מתייפחת בין מילמוליה ניתן להבין "בחורה יהודייה... משפחה
טובה..."

לא עברו שמונה חודשים, הנה אני ישוב על אותו ספסל באותה שדרה,
עננים לבנים צפים מעליי השמש מגיחה מדי פעם עם אור בוהק
שמסנוור. הסיגריה, או... איזה המצאה גאונית לנתרפק על כל
שאיפה.
ת'ור תיישב לידי אני מביט בעיניו עם שנאה מלאת קנאה....

הוא לא יודע מה לומר, לא דיברנו מעל ארבעה חודשים מאז שקלאריס
והוא הזדיינו אצלי בדירה הגדולה והשוממת על השידה הגדולה
והנוחה באמצע הסלון באמצע הצהריים.

או... אמריקה איכזבת אותי. נשבעתי אמונים לשווא, דגלך איכז
אותי או אולי אני איכזבתי אותו. הוריי עדיין מתכחשים, כמו
הודים לכל דבר.

אני לבד.

יש לי תואר במחשבים, דירה שטופת זימה וגועל, חברים כבר אין,
ואת קלאריס.

קלאריס- שתלך להזדיין!