1. הבר

ניר נכנס פנימה. עשן הסיגריות אשר מילא את חלל החדר בירך אותו
על בואו. עיניו סרקו בזריזות אחר מקום פנוי. לא לקח לו הרבה
זמן למצוא אחד כזה ליד השירותים. ניר עיקם את פרצופו אבל במצבו
כבר לא היה לו אכפת מכלום. הוא התיישב ושם שטר של מאתיים שקל
על הבר. הברמן הסתכל עליו במבט שואל. "כן, מה בשבילך?" ניר לא
עצר לחשוב ומיד ענה "תן לי שני שוטים מהוויסקי המגעיל הזה שיש
לך בפינה," ומבלי לחכות לתשובה הוא המשיך "תכין לי איזה
קוקטייל מתוק ולסיום תמזוג לי בירה מהחבית עד שאני אתעלף". "אל
תעשה את זה", נשמע קול נשי משמאלו. יד שברירית נחה על ידו,
שעדיין אחזה בשטר. מבטו פנה שמאלה. היא חייכה אליו. מסמיקה
קלות. "תכניס את הכסף לארנק טיפשון, הערב המשקה עליי." והוסיפה
לכיוונו של הברמן "תביא לו רק את הקוקטייל". רגע של שתיקה מילא
את חלל החדר. אוקיי, לא את החדר אבל את המרחב שהיה בין שניהם.
הוא לא ידע מה לעשות. מה להגיד. איך לעכל את כל זה. הוא ניסה
להישיר מבטו מולה אבל המשיכה הטבעית לעבר החזה בתוספת המבוכה
ששררה לא עזרו לו בכלל. "איזה ביישן, חמוד", נשמע קולה החושני
מהדהד במרחב הפרטי של שניהם. נושא עמו איזה כישוף, כישוף של
אהבה? אולי. היא הושיטה את ידה אל פניו. מלטפת את לחיו
בעדינות. ראשה התקרב אליו. הוא הרגיש את פעימות לבה או שמא אלה
היו פעימות לבו. הוא הרים את עיניו ונתקל בעיניה. הם נצצו אליו
בתשוקה רבה. לבו צעק אליו "נשק אותה, נשק אותה חזק".

ראשיהם היו קרובים. הם יכלו להרגיש כל אחד את נשימתו של השני.
הם כבר יכלו לטעום זה את זו ואז נשמעה ירייה.

2. בית קפה

הוא אחז בשתי ידיה. חיוך גדול היה פרוש על פניה. עיניה נצצו
באהבה. דמעות מילאו את עיניו. "נירי חמודי, מה קרה?" היא שאלה
אותו בדאגה רבה. הוא השפיל מבטו. "אני צריך שתקשיבי לי עד
הסוף."
ניצוץ האהבה בעיניה התחלף בדאגה "מה קרה אהובי?" קולו הפך לזר.
"אנחנו לא יכולים להיפגש יותר". מעיין הרגישה כאילו משהו
התיישב לה על החזה. "למה אתה מתכוון?" ניר השפיל מבטו. "אני לא
יכול להיות איתך. אני פשוט לא אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי".
מעיין החלה לבכות. "לא אכפת לי, העיקר שתהיה איתי". הוא עזב את
שתי ידיה. "אם אני אהיה איתך אני אלך לאיבוד, אולי כבר הלכתי
לאיבוד". בקול חנוק מדמעות מעיין ענתה לו חלושות "לא אהובי, אל
תגיד את זה". הוא נעמד. "את יודעת שזה נכון. אני מצטער, אבל
אני לא יכול להיות חבר שלך יותר". היא נעמדה מולו. מחבקת אותו.
"נישאר חברים, נכון?" הוא נתן לה לחבק אותו והשיב לה בקולו
המרוחק "אני לא יודע, מעיין, מה יהיה, אבל זה ייקח לי זמן".
היא ניסתה לנשק אותו על שפתיו. אבל ניר הפנה את ראשו והתנתק
מחיבוקה. מעיין אחזה בו. לא נותנת לו ללכת. "לפחות תיתן לי סקס
של פרידה?" היא ניסתה להגיד במאמץ אחרון להחזירו אליה. הוא נשק
לה על מצחה, "להתראות מעיין" והלך.

לבו סער בקרבו. הוא לא ידע למה הוא נפרד ממנה. אחרי הכל היא
הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. אולי זה פשוט היה פחד. אולי הוא
פשוט לא אהב אותה. עולם מוזר, עולם אכזר, הוא רצה לשכוח מהכל,
מהכל. ואז הוא ראה מולו פאב. זוהר מולו באותיות נאון סגולות.
מזמין אותו להיכנס פנימה. כן, משקה או שניים יעשו את הטריק.
הוא הושיט יד אל הדלת ונכנס פנימה.

3. משמרת ערב

מעיין הייתה בעבודה כאשר הטלפון שלה צלצל. "אנחנו צריכים
לדבר", אמר הקול בצדו האחר של הקו. "טוב, מותק, אני מסיימת
בעשר". הקול לא התבלבל "ניפגש בבית קפה". מעיין חייכה לעצמה.
"אין בעיה, אני אבוא ישר לשם". "ביי", אמר הקול וניתק לפני
שמעיין יכלה להוסיף עוד מילה.
"מעיין וערן לגשת אליי", נשמע קולו של אחראי המשמרת בכריזה.
"מה קרה?!" שאלה מעיין שראתה את ערן קם מהכיסא לידה. "לא
יודע", אמר ערן בעודו עושה פרצוף מופתע.
אחראי המשמרת הגיש למעיין מעטפה אחת "זה בשבילך," ואחת נוספת
לערן, שחיוך גדול על שפתיו. "וזה בשבילך, יום הולדת שמח." ערן
הסתכל עליו קצת מופתע, קצת מבולבל. "אבל יום ההולדת שלי זה
בעוד חודש?"
מעיין פתחה את המעטפה שלה. בפנים היה בונוס, תלוש מתנה לסוף
שבוע זוגי בברצלונה. "אני לא מאמינה", היא קפצה משמחה. האנשים
בעמדות יצאו החוצה לראות מה קרה וכמובן שמעיין לא הסתירה דבר.
היא רצתה להתקשר להודיע לחבר שלה אבל אחת הבחורות המליצה לה
להפתיע אותו. היא נזכרה שגם ערן קיבל מכתב ועניין אותה לדעת אם
גם הוא קיבל סוף שבוע בברצלונה. יהיה נחמד להיות עם עוד זוג,
היא חשבה לעצמה. אבל כשהיא הגיעה לעמדה שלו הוא כבר לא היה שם.
היא לא חשבה על זה יותר מדי כי בראשה היא כבר הייתה בבית קפה.

4. הסוף

ערן הגיע לפאב הקבוע שלו. המכתב עוד היה בידו השמאלית. הוא
נכנס פנימה. השעה עוד הייתה מוקדמת והמקום היה די ריק. חוץ
מהצוות ומכמה לקוחות קבועים, שאני ביניהם. הוא הסתכל לעברי
ושאל "אפשר להצטרף?" "כן", אמרתי בלי לחשוב פעמיים. "ספר לי מה
מציק לך?" חייכתי באופן שאומר "לי אתה יכול לספר הכל" והצבעתי
על חתיכת הנייר שהוא אחז. הוא בתגובה נחר בבוז וזרק את המכתב
על השולחן. "תקרא לבד". בעודי קורא ערן התלונן "יום הולדת שמח,
זה מה שאמר לי המניאק". לצערנו אנו לא יכולים להמשיך ולהעסיק
אותך, הפיטורין ייכנסו לתוקף בעוד חודש ימים בתאריך... "ביום
הולדת שלי, לא יכלו לדחות את זה ביום, הבני זונות".
ישבנו ודיברנו, לא יודע במשך כמה זמן. בשלב מסוים ערן הבחין
במה שאני עושה ושאל בתמימות "מה אתה עושה?" "אני מסיים את
הסיפור", עניתי נחרצות. ערן הרים את האקדח וכיוון אותו מולי.
"מאיפה בכלל יש לי אקדח? ולמה לי לכוון אותו עליך?" בלי למצמץ
פלטתי "זה לא חשוב וזה כבר כתוב". "טוב, אם זה כתוב אז כתוב".
ערן עיוות את פרצופו באי רצון אבל המשיך לכוון את האקדח לעברי.
ערן לחץ על ההדק, "לא, אני לא לוחץ על שום הדק, מה אתה משוגע?"
לי נשאר רק לחייך ולומר "כבר מאוחר מדי, אתה כבר לחצת, ברגע
שעזבת את משמרת הערב".

5. במבט לאחור

הירייה הדהדה בחלל החדר. כולם הפסיקו את מה שהם עשו והסתכלו
לכיווני, אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אומרים, שבן אדם
רואה את כל החיים שלו. רצים לו מול הפנים ממש רגע לפני שהוא
מת. כאילו מישהו מחזיר סרט לאחור (כזה שהוקלט על קלטת, לא על
DVD). זה התחיל בזה שאני כותב שערן לוחץ על ההדק והגיע עד לרגע
הלידה. ואז זה שינה כיוון ורץ בחזרה במהירות מסחררת, אבל
איכשהו מוחי הצליח לקלוט כל רגע. עד שלבסוף הגעתי לרגע האחרון,
לרגע מותי, אז הכל נהיה ב-slow motion. כל החושים שלי היו בשיא
עוצמתם. ראיתי את ההדק נלחץ. שמעתי את הנוקר דופק בכדור. הרחתי
את אבק השריפה שדחף את הקליע לכיווני. ברגע הפגיעה טעם של
עופרת זרם במורד גרוני. הרגשתי את החיים נוטשים, ולא, לא הייתי
זקוק לחוש שישי כדי לדעת שזה הסוף.