פתח דבר

ראשית אינני מתיימר להיות נציגן של נשים שרמסו את זכויותיהן
כבני אדם בגלל מינן. אינני אישה ואני שמח בהיותי גבר. אינני
נציג של תנועה פמיניסטית כלשהי. רק יציר כפיו של האל. כמו
כולכם/ן. מטרת המאמר לבחון על רגל אחת (אינני מתיימר לסקור את
כל המקורות) את התייחסותה של מקורות חז"ל ו'הראשונים' לחיובי
האישה במצוות התורה. אין בדבריי מטרה לפסוק הלכה. אינני רב.
אולם לעניות דעתי, התורה אינה מסתכמת בהלכה אלא גם באידיאות
אותן מנסה ההלכה ליישם באמצעות מעשים. למען ההגינות, אציג כמה
גישות, אולם אציג גם את תפיסתי, כפי שאני מבין את התורה -
'ואין לדיין אלא מה שרואות עיניו'. דבריי הם עיבוד משיעורו של
הדוקטורנט לפיסיקה (כרגע עם M.A.), ברוך ברזל, מורנו הדגול
לגמרא, במתיבתא דעין צורים.


התייחסות חז"ל לנשים

המשנה במסכת ברכות מגדירה מצוות בהן מחויבת האישה ומצוות מהן
היא פטורה:

משנה מסכת ברכות פרק ג , משנה ג':

נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבין
בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון:

לכאורה באה התורה לומר לנו כי נשים פטורות מקריאת שמע (שהיא
קריאת פרשה בתורה, שגם ממנו נשים פטורות, תלמוד בבלי מסכת
קידושין דף לד עמוד א; מה תלמוד תורה - נשים פטורות, אף תפילין
- נשים פטורות) ותפילין, שאלו מצוות בעלות זמן מוגדר, ואילו
תפילה (לא שמונה עשרה, אלא לבקש בקשות מה'), מזוזה וברכת
המזון, הן מצוות שאינן תלויות בזמן מסוים. הדבר נובע ממה
ששנינו במסכת קידושין, פרק א', משנה ז':

כל מצוות הבן על האב אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצוות האב
על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצוות עשה שהזמן גרמה
אנשים חייבין ונשים פטורות וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמה אחד
אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצוות לא תעשה בין שהזמן גרמה בין
שלא הזמן גרמה אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תשחית ובל
תקיף ובל תטמא למתים:


הנשים כמובן עוסקות בגידול הילדים ובעיסוקי הבית השונים (עשיית
אוכל, ספונג'ה וחוזר חלילה) ואין להן זמן מרובה לקיום מצוות.
לכן פטרו אותן חז"ל מקיום מצוות שתלויות בזמן מסוים. גורלה של
האישה במטבח ואילו האיש אמור לעבוד ולפרנס את אשתו. מעניין
היום שבחברה החרדית יש הרבה נשים שהן גם מפרנסות את הבית וגם
מגדלות את הילדים. אולם קצת קשה לפטור את האישה ממצוות הקשורות
בזמן מוגדר, שכן תפילה וברכת המזון אינן לוקחות זמן? האם גורלה
של האישה להיות כלואה בבית?! ומה על הגבר, מדוע יצור שיש לו
חסך גדול בזמן, מחויב בקיום מצוות התלויות בו. היכן הצדק?!

המשנה ממשיכה בהקלות הניתנות לאישה ממה ששנינו במסכת ברכות,
פרק ז', משנה ב':


נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם (עמן הגברים, או מוציאות
את המחויבים בה (גברים מגיל 13) ידי חובה. א.א.)


מה הסיבה, שנשים אינן יכולות לזמן? אומרת הגמרא במסכת ברכות,
דף כ', עמוד ב':

אמר ליה רבינא לרבא: נשים בברכת המזון, דאורייתא או דרבנן?
למאי נפקא מינה - לאפוקי רבים ידי חובתן. אי אמרת דאורייתא -
אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, ואי אמרת דרבנן - הוי שאינו
מחויב בדבר, וכל שאינו מחויב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי
חובתן.

הגמרא מלמדתנו כי רק מי שמחויב במצווה מהתורה יכול להוציא
מישהו אחר שמחויב בה מתוקף התורה. לכן השאלה אם נשים חייבות
בברכת המזון מהתורה או מחכמים קרדינאלית. האם יכולות הן להוציא
גברים או לאו?
בכל מקרה נראה שכוונת חז"ל לחייב גברים ונשים במצוות, שכן אם
אין זה כך מדוע כל כך חשוב לחז"ל לברר מניין בא תוקף חובת
האישה לברך ברכת המזון, שכן ידוע לחז"ל מה הן השלכות התשובה!

הגמרא במסכת סוכה, דף ל"ח, עמ' א' פוטרת את האישה מקריאת התורה
בנימוק אחר:

תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה. אבל
אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור.

הגמרא לא הייתה מוטרדת מהשאלה, אם אישה מוציאה ע"י חובה את
הגבר בעלייתה לתורה וקריאתה, כפי שהיה נהוג בתקופתם למי שעלה
לתורה. הסיבה היחידה לכך שאישה אינה עולה מלכתחילה לתורה, היא
בגלל הפגיעה בכבוד הציבור. לא בגלל שקולה ערב ומוגדר כערווה
ולא בגלל בעיות צניעות אחרות. אכן כבוד הציבור הוא דבר שניתן
להבין אותו. ברוב המחנה הדתי, אנשים מרגישים רתיעה מהשתתפות
פעילה של נשים בסדרי התפילה, למעט מקומות בודדים כמו 'שירה
חדשה' בירושלים, בה הנשים לוקחות חלק פעיל בתפילה, עפ"י כללי
ההלכה האורתודוקסיים. עדיין 'כבוד הציבור' משמש נימוק קביל
בזמננו. אישה מוציאה בדיעבד גברים, אם עלתה לתורה, אך אין זה
רצוי כי תעלה לתורה. רק במקומות בודדים השתתפותן הפעילה של
הנשים בסדרי התפילה הן מכבוד הציבור.

אכן הרמב"ם פסק כך להלכה, בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח',
הלכה י"א:

אישה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור

ומוסיף דינים נוספים בקשר לכבוד הציבור:

רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק ח הלכה יא

אין ממניין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו, ואם
היה זקן הרי זה משובח ביותר, ומשתדלין להיות שליח ציבור אדם
שקולו ערב ורגיל לקרות, ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול
לא יהא ש"ץ מפני כבוד ציבור, אבל פורס הוא על שמע משיביא שתי
שערות אחר שלוש עשרה שנים.

הרמב"ם קובע כי אין זה מכבוד הציבור שיהיה לו חזן שאין לו זקן.
להלכה זה לא נפסק. ובוודאי שמכבוד הציבור לקחת חזנים שאין להם
זקנים, מה גם שמספיק שיהיו לו שתי שערות בשביל להיות קרוי בעל
זקן ובוודאי שמי שמגולח כהלכה (עם מכונה שאושרה לשימוש ע"י
רבנים) ושערותיו קצוצות עד השורש, אבל יש קצה שערה, נקרא בעל
זקן (פרשנים לרמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק ח הלכה יא;
"ושפיר דמי משהביא שתי שערות דהכי משמע דדוקא קטן שלא הביא אבל
קטן שהביא עובר לפני התיבה.)

הגמרא אף קובעת כי אין זה מכובד שאישה תוציא ע"י חובה גבר (ע"פ
מסכת סוכה דף ל"ח, עמוד א'):

משנה. מי שהיה עבד או אישה או קטן מקרין אותו - עונה אחריהן מה
שהן אומרין, ותבא לו מאירה. אם היה גדול מקרא אותו - עונה
אחריו הללויה, מקום שנהגו לכפול - יכפול, לפשוט - יפשוט, לברך
- יברך, הכל כמנהג המדינה.

גמרא. ת"ר באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה
מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים. תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו
מברכין לו.

המשנה מציינת כי מספיק לענות אמן בשביל לצאת ע"י חובת מצוות
אמירת הלל ולא נדרשת עשייה אקטיבית של המצווה אלא רק הודעה
בכוונת עשיית המצווה. אע"פ שמוציאה אישה אדם במידה ותאמר אמן,
מקללים חז"ל אדם שיוצא ע"י חובת אישה, אפילו אשתו. תבוא עליו
'מאירה' (קללה. כנראה יישרף מרוב האור). כלומר, תתבייש לך אדם
שאינך יודע לקרוא ואתה צריך אישה בשביל להוציא אותך ידי חובה!

למדנו אם כן כי אישה מוציאה ע"י חובה גבר במידה והתקיימו שני
תנאים:
1. הן מחויבות לקיים את המצווה מהתורה ואף הגבר מחויב בכך
מהתורה.
2. זה אינו מתנגש עם כבוד הציבור.

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים, פרק י"ב, הלכה ג' אומר דבר
מפתיע:

כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל
תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצוות עשה שהיא מזמן
לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה
בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות.

הרמב"ם בעצם מגדיר מחדש את מצוות עשה שהזמן גרמן ומצוות עשה
שאין הזמן גרמן.

מה מייחד מצוות עשה שאין הזמן גרמן? מצוות אלו הן חוקים
המגדירים את אורח החיים היהודי. מצוות של השגרה.

ומה מייחד מצוות שהזמן גרמן? מצוות אלו הן מצוות מפעם לפעם והן
קולקטיביות. מצווה שמחייבת את הקהילה שבראשה נמצא הגבר.
המציאות של תקופת חז"ל וגם של הרמב"ם מלמדת כי הגבר היה בראש
הקהילה. אישה אינה מחויבת (ואולי מותר לה לעשותן) במצוות אלו
בגלל שתפקידה הטבעי לגדל ילדים ולדאוג שהבעל ילמד תורה. אלא
זוהי השתקפות של מציאות זמנם של חז"ל. הנשים אינן לוקחות חלק
במצוות קהילתיות שבראשן עומד הגבר, כמנהיג הקהילה. כשצריך לומר
לנו שיש מצוות בהן הנשים לוקחות חלק למרות היותן שייכות לקהילה
(כגון קידוש היום, אכילת מצה בלילי פסח, אכילת פסח ושחיטתו,
הקהל ושמחה), מציינת זו הגמרא. כך, המשנה במסכת ברכות, פרק ג',
מציינת חריגה מאורח החיים היהודי הרגיל ומציינת מצוות מסוימות
בהן חייבות נשים, אע"פ שלכאורה מחויבות הנשים בעשייתן, כגון
קריאת שמע, שהיא קריאת פרשה בתורה.

יש להבחין בין להוציא ידי חובה לבין לימוד תורה. להוציא ע"י
חובה מספיק ע"י הודאה במילה בלי פעולה אקטיבית, מה שאין כן
לימוד תורה. כל צורה של אקטיביות גורמת לי לקיים מצוות לימוד
תורה, מה שאין כן כדי לצאת ע"י חובת קריאת הלל. על השומע
להתכוון לצאת ידי חובה ולומר הללויה. בשביל לקיים מצוות לימוד
תורה, אין צורך לומר שום דבר, אפשר לרפרף עם העיניים ואין צורך
להוציא הגה מהפה. מספיק גם להקשיב.

בעצם כאשר אמרו שאישה לא תקרא בתורה, לא אמרו שהיא נחותה. אמרו
שהמציאות החברתית מראה שקריאת התורה היא פעולה שלא קשורה
בהוצאה ע"י חובה, אלא בלימוד תורה. למדנו כבר שלימוד תורה הינו
מצווה קהילתית, שמי שאחראי בקהילה, לפי הסטנדרטים שלה, ללמד
תורה הינו הגבר. קריאת שמע לעומת זאת הינה לימוד תורה
אינדיווידואלי שהיינו מצפים שתחויב האישה באמירתו ומחדשת לנו
המשנה שהיא פטורה מלימוד תורה זה. זו המציאות ההלכתית/חברתית
המשתקפת מהלכה זו.

גם הזימון דומה לקריאה בתורה, שכן אומרת הגמרא במסכת ברכות, דף
מ"ז,עמוד ב':

אמר רב הונא: תשעה וארון מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: וארון גברא
הוא? - אלא אמר רב הונא: תשעה נראין כעשרה מצטרפין. אמרי לה:
כי מכנפי; ואמרי לה: כי מבדרי. אמר רבי אמי: שנים ושבת
מצטרפין. אמר ליה רב נחמן: ושבת גברא הוא? - אלא אמר רבי אמי:
שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. מחוי רב
חסדא: כגון אנא ורב ששת. מחוי רב ששת: כגון אנא ורב חסדא.

לכאורה הגמרא תמוהה. וכי תשעה וארון הם מניין, הרי ארון אינו
אדם. אלא זימון הוא לא הוצאה ע"י חובה אלא אירוע חגיגי, כמו
שבת. היות שמדובר על אירוע לא שגרתי, מי שאחראי עפ"י המציאות
ההלכתית לקחת חלק בזה הינו האיש.


אחרית דבר

במאמר זה סקרתי מקצת מן המקורות העוסקים במצוות בהן חייבת
האישה. הצגתי את הגישה שרואה את האישה במעמד נחות יותר מן הגבר
והצגתי גם קריאה אחרת של המקורות המסבירה מדוע אין מעמדה נחות
מן הגבר ובעצם היכן שיש אי שוויון בין הגבר לבין האישה מבחינת
המחויבות למצוות, הוא נובע מהשתקפות של המציאות החברתית/הלכתית
שהייתה נהוגה בתקופת חז"ל. בעיית כבוד הציבור הינה בעיה רצינית
שראוי לדון בה. עד כמה חשובות לקהילה נשותיה ומדוע שנשות
הקהילה לא ישתתפו בסדרי התפילה, כל עוד הדבר נעשה עפ"י כללי
הצניעות ויכולה האישה 'להוציא' את הגבר (וראו דוגמה מקהילת
'שירה חדשה' בירושלים, בה לוקחות נשים אורתודוקסיות חלק
בתפילות ובקריאת התורה, ובה יש הקפדה מדויקת על כללי ההלכה, הן
מבחינת צניעות והן מבחינת הקטעים שנשים יכולות לומר בפומבי
ולהוציא את הגברים). מה שעשיתי במאמרי היא פעולת ה'למדן'. כבר
תיאר הרב סלוביצ'יק בספר 'בסוד היחיד והיחד', את הלמדן בתור
פיזיקאי. כל פיזיקאי יודע שכל דבר הוא יחסי. בשביל לקבוע את
המהירות של גוף כלשהו, צריך מערכת ייחוס. צריך לקבוע ראשית
צירים ושתי נקודות. בין שתי נקודות תמיד יהיה לי וקטור שערכו
יהיה קבוע, לא משנה מאיזה צד של ראשית הצירים אני מסתכל. הדבר
היחיד שישתנה הוא הכיוון. צריך פשוט להחליט איך להביט על
הווקטור. כך גם התורה. ערכי התורה תמיד יישארו קבועים. ערכים
כמו צניעות וכבוד הציבור יישארו תמיד קבועים. הדבר שישתנה הוא
דרכי ביצוען. בידינו לבחור להסתכל על המקורות מהמאה ה-21 או
מהמאה ה-21 לפני הספירה.