תמיד חלמתי, שאהיה גדול יהיה לי בית.
בית מיוחד, בולט. ניצב כנגד הבתים האחרים כעץ איתן, שיציל אותי
בעת צרה.
מין סוג כזה של בית שיבואו ויגידו - זה בית מיוחד.
מאז שהייתי קטן, רציתי בית מעופף.
והיום, אני מהנדס. או בשפה גבוהה יותר, ארכיטקט או אדריכל.
וזה, כבר לא משנה.
וכן, ביתי ניצב כנגד לאחרים כעץ איתן, ואני מצטערת שלא כציפור
משוחררת.
כבר ניסיתי הכל.
בניתי כנפיים, אבל הן לא היו חזקות מספיק.
ניסיתי מדחפים, אך הם היו מעטים מידי.
גם ניסיתי כמו באגדות.
אלף ציפורים קשרתי לבית. קטנות וגדולות, רזות ושמנות, פשוטות
ומסוגננות. הן ניסו במשך שעות ארוכות, ונכשלו אף הן.
ביתי היה פשוט חזק מדי.
"ומה תספר לי היום צ'ארלס?", החזיר אותי קולה עדין למציאות. זה
היה קולה של רובין.
"האם סיפרתי לך כבר, רובין יקירתי, על המעשה בציפורים?"
שאלתיה. הרי סיפרתי לרובין כבר כל כך הרבה, שאינני זוכר מה לא
סיפרתי.
"לא צ'ארלס, לא זכור לי מעשה בציפורים, הואל נא וספר לי" ענתה
רובין.
בראותי את ניצוץ ההתרגשות בעיניה, החלתי לספר.
"לפני שנים מספר, בארץ רחוקה, חי לו מלך, אשר ראה יום אחד,
בסוף הסתיו, ציפורים נודדות. אמר המלך בקול רם - אעשה את
ארמוני מעופף גם הוא, וארמוני יהיה סמל לגדולתי. הורה המלך
למשרתיו ונתיניו - תפסו לי אלף ציפורים, מכל הסוגים, הגדלים
והצבעים. ובאמת, כך היה. ציפורים גדולות וקטנות, כחולות
ואדומות, מנוקדות ומפוספסות, בכל הגדלים וכל הצורות. קשרו
משרתיו את הציפורים לארמון. הציפורים ניסו וניסו, ולאט לאט
התעייפו. הקטנות נחו על הבינוניות. ולאחר, הבינוניות על
הגדולות. ולבסוף הגדולות על הארמון. מעשהו לא הצליח - המלך
נכשל. ומאז, איש לא ראה את המלך, אשר נעלם בבושת פנים", וכך
סיימתי את הסיפור.
"צ'ארלס, מהיכן אתה מביא מעשיות אלו?" שאלה אותי רובין
בסקרנות.
"ממוחי הקודח וראשי שטוף הדמיון" עניתי לה בהבעה מסתורית.
"והרי צריכה ללכת אני כעת. השעה מתאחרת, והינני צריכה לחזור
לביתי" אמרה רובין בעצב.
"אך מחר תחזרי, הלא כן, רובין יקרתי?" שאלתיה בפנים תמימות.
"כמובן אשר אחזור. איזו מין שאלה זו?" ענתה רובין, נעלבת.
"מצטער רובין יקירתי" אמרתי בחיוך.
"הרי סולחת", ענתה רובין בחיוך אף היא, ועזבה.
הסתכלתי דרך חלוני, מלווה אותה במבטי בעזיבתה.
לפתע נכנס ג'ונס משרתי.
"אדון צ'ארלס, מר בראון בא לבקרך. האם להכניסו?", שאל ג'ונס
בפנים חתומות.
"כמובן ג'ונס חביבי, הכניסו", עניתי לו בחיוך רחב.
"איזו מין מהפכה פה צ'ארלס? הלא שמעת מה מתכננים לנו השמיים?
תוהו ובוהו! מהפכה! הרי סערה עומדת להיות, ולא סתם סערה, אלא
טורנדו! או הוריקן, זאת כבר לא שמעתי ברור. הייתי בדרכי אלייך
כמובן", נכנס בראון לחדרי והחל להסתובב בקוצר רוח וללא מטרה.
"אולי תפסיק להסתובב כל כך הרבה? אתה עושה לי סחרחורת", אמרתי
לבראון בנוקשות.
"בסדר, בוא ונדבר על העסקים אם כך", עצר בראון ואמר.
לאחר כשעה, נשמעו רעשים חזקים.
"אדון צ'ארלס, צריך להכנס למרתף. הטורנדו מתקרב", נכנס ואמר
ג'ונס בפנים חיוורות.
"אין צורך ג'ונס חביבי, הרגע. הבית חזק דיו", עניתי לג'ונס
באורך רוח.
"מה להרגע צ'ארלס? מה להרגע?! הטורנדו ירסק את הבית ויהורג את
כולנו אם לא נרד למרתף!", נלחץ בראון והתיישב על הכורסא, אוחז
בראשו.
"הבא למר בראון כוסית שתייה, ג'ונס חביבי", אמרתי לג'ונס בשקט
בצד.
ג'ונס עזב את החדר במהירות, בעודי הלכתי והסתכלתי דרך החלון.
ראיתי כיצד הטורנדו מתקרב והורס את הבתים בדרך כמגדלי קלפים.
ולפתע, רעד עצום ורעש בלתי נסבל.
הבית החל להתרומם באויר בלי פגע ובלי שריטה.
"מר בראון", קראתי לחברי בקול מהורהר.
"מה ברצונך עכשיו צ'ארלס? אינני במצב מתאים עכשיו לפטפוטים
חסרי אופי!", צעק בראון בכעס.
"אך בראון, חשבתי שתשמח לשמוע את זה. משימתי הצליחה. אנו
עפים", אמרתי בשמחה ובחיוך כל כך גדול, כמו של ילד קטן הקיבל
מתנה לחג.
"אך אני מנחש שרובין לא תבוא מחר", אמרתי בעודי מהורהר.