כאשר קצו דמעותיי הייתי מזיע אותך אל חוץ גופי,
מלגלג את שמך מבין  שפתיים חשוקות ומדמיין את ריח
הבשמים שאת הואלת עוד להשאיר דבוקים, כלואים בחנק מצעיי.

סרקסטיות תפסה את מקומך ומרירות אין קץ ונמהרות            
הדירו רגליהם אתך.
היתה אז חציותו של הגיון מפלסת את הלב לחלקיקים - אלפי
פנינים,
ופרצופך נתלה כעל מסמר על רקע שחור עיניי העצומות
עת מנסה הייתי להגיע אלי ליל .

נעקדתי כאברהם בנסיוני לעקד זכרונך,
בני, יחידי דאז, להבת השאול ובו בזמן עמוד האש.
האפיל הכל, פחם, כבדות ענן ואופק של הרי אינסוף
טירות מכשפים אפופות עשן, ממוסגרות אזוב.
לי אין סוס לבן, או להב, ורגליי היו כבדות ועייפות.
ויופייך כראש דרקון החג מעל ראשי,
וקולך כשל סירנה,
תכליתו שיסוע תקוותי.

אט אט נלחמתי בדרכי, גברתי על כל הסכנות.
ועכשיו,  שוב,  את, אוחזת  בשרביט, וממלאת לילות.

וראי חמדת נפשי ושגעונה, ניבלו בגדיי ומתחתם היבלות,
ולא ביקשת בי עוד.
וכלאתיך, בדמיוני, לנצח, אלוהית ושטנית,
מחייכת.
אוחזת סורגי אשם, בריחים של זעם, באותן ידיים שליטפו את שיערי.