כן, גם אני הייתי בפולין במשלחת נוער.
כן, גם אני בחרתי להרגיש דרך הכתיבה.
כן, גם אני לא המצאתי שום דבר.

עם זאת, זה כמו קפסולת זמן בשבילי: הזיכרון מאותו המסע הולך
ומתעמעם (עשר שנים, למען השם!) ו''לזכור ולא לשכוח'' תמיד
נכון...

בית הקברות

קיר לבנים.
אדום נוטה לשחור.
מאחוריו עולם
עולם נעלם
עולם שהיה ואיננו עוד
שניצב כראיה לכך
שאפילו את המוות המכובד
שללו.
במרכז, שקע מושלג
במרכזו מדרכה
קבר אחים
אין מצבה רק תיחום באבנים.
לא רחוק, קבר מלפני המלחמה -
י''ל פרץ, מגדולי האומה.
הוא זכה לקבר מפואר
לעומת קבר האחים המכוער.
היה מי שדאג ליו"ד למ"ד
להם לא
באלפיהם נטמנו, ואין מי שינציח
רק מי שישכיח.
קר בבית הקברות
צינת המוות נושבת שם.

בגן קזילנסקי

בגן מהלכים טווסים
בורח סנאי.
אני מהלך בגן ולא מבין
מה לגן כזה יפה בארץ הזו
חסרת הצבעים
בעיר הזו המכוערת
עם השיכונים הקומוניסטים המכוערים.
אנו הולכים בגן,
מנותקים מהמציאות
מצלמים ברווזים
בודקים את השלג שקפא
מחליקים קצת
ונהנים.
הגענו לארמון ושוב לא הבנתי
מה לארמון כזה ליד הגטו
ליד השיכונים הנוראים.
בגן כולם מחייכים
נהנים, מבלים.
פה היה המלך בכבודו ובעצמו
ונהנה.

יצאנו למציאות.

הגשר

הולכים בחלודנה ומגיעים
מגיעים לאיפה שהיה הגשר.
הגשר שחיבר גטו לגטו
גיהינום לגיהינום.
ואנו עוברים כאילו מתחתיו.
אני מנסה לדמיין את הבעת פניהם של העוברים בו בהביטם אל הרחוב
הפולני למטה.
אני מנסה לדמיין את הבעת פניהם של המביטים בעוברים מלמטה.
איך היתה? גועל וסלידה? רחמים? בושה, או שמא אדישות מזוויעה?
בתמונה רואים את הבניין הקרוב ואת הגשר לידו.
ב-1996 יש רק את הבניין.
שוב אני מנסה לדמיין, הפעם את סדרי השמירה,
ראשי הועסק יותר ויותר בפרטים טכניים עד שעלינו לאוטובוס.

חזרתי להווה, ל-1996, למציאות.

טיקוצ'ין

עיירה ציורית.
סוף סוף רואים צבעים בפולין.
השטעטל היהודית במלוא תפארתה.
רק משהו אחד חסר -
היהודים.
היכן הם? לאן הלכו?
האם ייתכן שבתוך ימים ספורים נעלמה יותר ממחצית אוכלוסייתה של
טיקוצ'ין?
בית הכנסת כל כך גדול, עצום ממש ומרהיב ביופיו
אך למי נועד?
לילדות הפולניות המשתובבות בחוץ
או שמא לנו, נציגי המשלחות?
לא לנו ולא להם!
אל לנו לשכוח את יהודי טיקוצ'ין
בבורות אפלים ביער לופוחובה
נמצאים שרידיה האחרונים של יהדות טיקוצ'ין,
במצב של פוסט-ריקבון והתחלת התפוררות העצמות.

הולך ברחוב וכאילו הרוחות
המנשבות מיער לופוחובה
ממלאות את הרחוב באנשים.
הנה העגלון בשגרת יומו, והשמש מעיר אנשים לתפילה, והגבאי גובה
את מסיו, וביום שבת נהירה לבית הכנסת.

נגוז החלום.
חזרתי למציאות.

טרבלינקה

שלג.
שלג על טרבלינקה.
שלג על בורות השריפה.
שלג על השרידים האחרונים.
אך שלג זה שיכול היה לכל הסובב את טרבלינקה, לא יכול למצבות
בה.
אלף מילימטרים של שלג ירדו,
אך מסביב לאבנים המייצגות קהילות מסוימות,
אפשר לראות אדמה יבשה כבשיא הקיץ,
כאילו השלג נרתע מלכסות את המצבה.
ערב בטרבלינקה.
היער מסביב אימתני מתמיד.
סיימנו את הסיור - אנו חוזרים.
ליד הפסים עוברים,
ושוב באוזניי שקשוק קרונות וצפירת קטר, והמראה, הוי, המראה?
אלפי אנשים מובאים בקרונות אל סופם.
אין לי איך לעזור להם.
אני נואש. מנסה להזהיר, להתריע!

די. קר לי. צריך לעלות לאוטובוס ולנסוע.
חזרתי למציאות.

בקז'ימיז' דולני

חוטמו של השיכור אדום.
אדום הוא צבע של שנאה.
חוטמו של הפולני בכיכר
באדום בער משנאה ומיין.
בקז'ימיז' דולני היפה
בא לקלל אותנו ולאיים.
אך אנו לא מתרגשים ובטח לא מפחדים מבני אדם מסוגו.
הכול רוח וצלצולים
אפס מעשים מכוסים בערימת מילים.
ערימה מטונפת כפיו של האדם הלז,
שכמו בלעם בא לקלל ויצא מברך,
בא להפחיד ועשה מעצמו צחוק - הבדיחה של הטיול.
וייזכר לעד כקטע קומי מוצלח מהטיול.

מאיידנק

זכינו לראות את היציאה מתא הגז.
רבים לא זכו.
זכינו להיכנס למחנה ואף לצאת.
רבים לא זכו.
זכינו לקרמטוריום להיכנס בעודנו בחיים.
רבים לא זכו.
זכינו להיכנס לתא ההתפשטות ולצאת ממנו לבושים.
רבים לא זכו.
זכינו לבקר במאיידנק.

פלשוב

ליד הכביש מצבה ענקית.
עוצרים ויורדים.
אנשים כפופים, פניהם נפולות כנדונים למוות.
כל איש, ענקי בפני עצמו, גורם לך להרגיש כחגב.
כמה מטרים משם מצבה קטנה.
טקס.
הלה קוראת קדיש ומספרת על משפחתה.
אני מדמיין את המחנה: היהודים המסכנים בעבודות כפייה ומפקד
המחנה בביתו על הגבעה משקיף.

צריך ללכת.

באושוויץ

עם הזמן, המספרים כבר לא אומרים הרבה.
הר נעליים לא אומר יותר מזוג,
והר מזוודות מתמצה במזוודה אחת עם שם עליה.
בכניסה ''ארבייט מאכט פריי'' ואתה יודע עד כמה ה''פריי'' היה
רחוק מהאנשים שלהם יועד השלט.
שלג יורד על אושוויץ, נקי וטהור
אך כמה טהור הוא כאשר הוא פוגש את אדמת המחנה המתועב?
מיד דבקה בו הזוהמה של המקום ומטמאת אותו לעד.

בירקנאו

כניסה. מגדל.
מסילה מתחת.
קרמטוריום מרוסק, כך יאה לו.
הצריפים ענקיים ומלאים דרגשים
אנו מסתובבים ואת השקט מרגישים.
את שתיקתם של אלה שהיו ואינם,
כל שוכני הדרגשים שנפטרו טרם זמנם.
פונים ל''חוות המיכלים'' - שיא הניצול הציני
רצו לנצל צואה לתועלת.
כך יאה לכם, נאצים, צואה אתם!
חלאת המין האנושי.
יום קשה, בבירקנאו.
הדמיון משלים את החסר - את מנגלה על הרמפה.
כמעט ניגשתי אליו ושאלתי: ימין או שמאל? חיים או מוות?

פתית שלג הקפיא את אפי.
חזרתי למציאות.