"הוא מפורסם. תמיד רציתי להיות באור הזרקורים..." היא הסבירה
בלחץ מסוים לאיש מרצין הפנים שישב מולה. הוא נע בכורסתו באי
נחת.
"את מודעת לכך שהוא רצח שלושה אנשים עם גרזן, נכון?"
"כן".
זה היה כמו לדבר לקיר. הוא נאנח.
"והחתול. את זוכרת את החתול, סאלי?"
החתול היה סיפור אחר לגמרי.
היה זה יום חמישי כשנה וחצי לפני כן כשסאלי גדולת המימדים חזרה
הביתה טרוטת עיניים מהבר השכונתי, ומצאה את בן זוגה שוטף את
רצפת הסלון. תדהמה תקפה אותה לנוכח טוב הלב שנחת על בעלה העצל,
אך התחלפה מיד בזעזוע כאשר הבינה מה שימש כתחליף לסמרטוט
הספונג'ה.

"העיקר הכוונה". היא חייכה. הדוקטור חייך בחזרה. עבה כמו לבנה,
כמו לבנה.
"הוא לא טוב בשבילך, תקשיבי לי ותסיימי את זה".
"ומה עם ביקורי ההתייחדו-"
"די! הפעמון צלצל משמע הפגישה נגמרה".
סאלי קמה באי רצון ויצאה מן החדר בצעדי ענק, גוררת אחריה בובה
מגוחכת במימדי תינוק מגודל. מראה זה הזכיר לדוקטור פטריק את
האדם הקדמון גורר את אשתו בשערות. "והיא הייתה נחשבת ליעילה
באותה התקופה!" הוא צחקק. בקלות היה יכול לדמיין אותה הורגת
ממוטה בעזרת שיניה השחורות.

הוא התרומם בעצלות איטית מכורסתו השחורה ויצא אל חדר ההמתנה,
שם סימן למטופל הבא להיכנס. הנער שעד אז ישב על הכסא בעודו
בוהה באוויר, ניגב את זרם הרוק הדקיק שזרם מבין שפתיו, ניעור
מחלומו ונכנס למשרד, זרועו של פטריק כרוכה סביבו.
"הדימום הרקטלי חזר", הוא מלמל בהססנות.
פטריק חייך.
"קניתי וואזלין"