נקודות , קווים, צורות, אנשים הכול נראה לי אותו דבר. כולם
חושבים שמלאכים זה משהו אלוהי, אולי הם קרובים לאלוהים אבל הם
רחוקים מלהיות אלוהיים. יושב ובוהה במסך הארור הזה או יותר
נכון בשנים עשר מסכים שמסביבי. שלושה מכול צד יוצרים ריבוע,
סוג של כלא שאני לא יכול לצאת ממנו שתיים עשרה שעות ביממה.
מסתובב מסתכל בכול שורת מסכים דקה וממשיך לשורה הבאה, משגיח
שלא יקרה שום דבר, ותאמינו לי שום דבר לא קורה.

כמו שכולם יודעים יש אלוהים יש שטן והם לא מסתדרים. אני אנסה
להסביר לכם יותר לעומק מה קורה בממלכת השמיים, יש את העולם
שאתם חיים בו מסתובבים חופשיים מכול דבר ועושים כול דבר שעולה
ברוחכם, איך אני מקנא בכם. עכשיו יש את השטן שהוא רוצה להשמיד
את העולם בלי שום סיבה מובנת, יכול להיות שמתוך שעמום ויש את
אלוהים שמנסה להגן עליו, ככה זה עובד בגדול. תמיד במריבות
טיפשיות כאלה, יש את אלה שסובלים וזה אני ועוד כמה שנקראים
מלאכים. השטן שולח את המלאכים שלו, מלאכי הגהנום כמו שכולנו
מכירים אותם, והם מנסים להשמיד את העולם. הדרך הכי טובה להשמיד
את העולם זה לגרום לכם, אלה שגרים בו, לריב אחד עם השני. אז הם
מנסים לחמם את האווירה, אפילו היו שני מלאכים תאומים שהצליחו.
אנחנו המלאכים הטובים מנסים להכשיל אותם. עכשיו הבעיה הכי
גדולה שלנו שאנחנו לא יכולים להיות על פני הארץ יותר מ24 שעות
והם יכולים להיות כמה שבא להם, אין לי מושג למה זה ככה אבל זה
ככה מאז ומתמיד, כנראה שיהיה לאלוהים אתגר.
אנחנו צריכים לעצור אותם, כן, כמו שוטרים וגנבים - כמה מטומטם
שזה נשמע.  אלוהים בגאוניותו חילק את העולם לאזורים ועל כל
אזור מפקחים שני מלאכים ששומרים עליו שלא יקרה שם כלום,
מסתכלים במסכים הארורים האלה מחכים שיקרה משהו ובדרך כלל באזור
שלי לא קורה כלום, אתם מכירים אותו בשם שוויץ.

ישבתי ובהיתי במסכים וחשבתי מי התחיל את הריב הזה- אלוהים או
השטן? אולי אלוהים עשה משהו לשטן והשטן לא מצליח לסלוח אז הוא
מנסה להרוס את הדבר הכי יפה שהוא בנה, כמו שני ילדים קטנים, או
שאולי השטן פשוט מקנא באלוהים ורצה את העולם שלכם לעצמו. אני
יכול להבין אותו, זה מקום מדהים, אתם לא מעריכים אותו אבל זה
פשוט מקום מדהים. לפעמים אני חושב מתי המלחמה המטופשת הזאת
תגמר ואם היא תגמר אי פעם מה אנחנו נעשה כי אז לא יהיו צריכים
אותי יותר, אולי אני אוכל לחיות בעולם שלכם, איך אני מקווה
היום זה יגיע.
פתאום קלטתי משהו בזוית העין שהוציא אותי מכל המחשבות, מכונית
נוסעת במהירות מטורפת לתוך אור אדום, ועל שפת המדרכה, אישה
התכוונה לחצות את הכביש, מה שיגרום לה למוות בטוח. בלי לחשוב
פעמיים החלפתי את האור לירוק, האישה הרימה את הראש ועצרה
בהפתעה. המכונית טסה בלי להאט בכלל. חייכתי, הצלחתי להציל
אותה. ואז צלצול, החיוך נעלם תוך שניה, עוד צלצול הסתכלתי אל
המכשיר וקיללתי, לא יכול להיות זה לא יכול להיות, עוד צלצול
הרמתי את השפורפרת בחוסר רצון. לפני שהספקתי להגיד או אפילו
לחשוב על משהו כבר שמעתי אותו צועק, שיחה מאלוהים זה לא יכול
להיות דבר טוב כי מעולם הוא לא מצלצל להגיד איזה עבודה טובה,
תמשיך ככה. הוא רק מצלצל שאתה עושה פשלה מטורפת, הלב שלי היה
בתחתונים (אין לי באמת לב זה רק ביטוי).
"מה אתה עושה יא חתיכת אידיוט מטומטם..."
חכיתי שהוא יגמור לקלל אותי ואז שאלתי אותו בפחד "מה עשיתי
אדוני?"
"החלפת את האור לירוק יא חתיכת מפגר..."
ברגע שהוא מתחיל לקלל אי אפשר לעצור אותו "אם לא הייתי מחליף
את האור היא הייתה נדרסת למוות."
"אני יודע שהיא הייתה נדרסת למוות אני שלחתי אותה לשם."
"מה?"
"בתוך המכונית שהייתה אמורה לדרוס אותה היו שלושה שאולים (ככה
הוא קרא למלאכי הגיהנום) הם היו אמורים לדרוס אותה, לאבד את
שליטה על הרכב, ולהכנס בתוך עמוד. אבל לא, אתה חתיכת גאון 'אני
אציל את הגברת המסכנה, אז מה אם בדרך אני אהרוס את העולם'. הם
אמורים מחר להתנקש במישהו, והדבר הזה יהיה תחילת הסוף. לא יהיה
אפשר לעצור את אחרי התנקשות, אתה מבין תחילת הסוף." הוא צעק.
שתיקה הוא חשב מה לעשות ואני חשבתי איך להעלם שאף אחד לא ימצא
אותי.
"טוב תקשיב" הקול שלו היה יותר שקט "אני חושב שהדבר היחיד
שאפשר לעשות, אני לא מאמין, אתה צריך לרדת לשם." הלב שלי החסיר
פעימה (שוב - רק ביטוי) "אתה חייב לעצור אותם, לא איכפת לי
איך, אתה חייב."

לפעמים החיים, אם אפשר לקרוא למה שהיה לי חיים, זורקים אותך
למקומות שמעולם לא חשבת שתגיע, נדוש אבל נכון. סגרתי את
הטלפון, עדיין מוקף בשתיים עשרה מסכים, לא מצליח לעקל שבעוד
רגע אני הולך להגשים חלום, יש רק יום או יומיים כאלה בכול
החיים, ולפעמים חיים בלי ימים כאלה בכלל.
בשנייה הראשונה שלי אצלכם הבנתי למה תינוק שנולד בוכה. פתאום
כל התחושות שמעולם לא הרגשת קורות בו זמנית. החום של הידיים
שאוחזות אותך בעדינות, קור כי אתה ערום בתוך החדר הקר, קול
הנשימות הכזות של אמא שלך, הריח שקיים רק בבית חולים. המוח שלך
מוצף בכל כך הרבה תחושות, שהוא קורס וכול מה שהוא מצליח לעשות
זה לבכות.
אני גם את זה לא הצלחתי לעשות. בשנייה שהופעתי אצלכם כול
התחושות הכו בי כל כך חזק, שהתמוטטתי על הרצפה, האוויר הקר חדר
דרך הבגדים, והעביר צמרמורת של קור על עורי, באוזני שמעתי את
הנשימות הקטועות שלי, הרגשתי חום על פני. פקחתי עיניים וראיתי
אותה, שתי ידיה על פני ואני רואה את שפתיה זזות אבל לא שומע
כלום, האף שלי הריח את הריח המשכר של הבושם שלה. הפעלתי את
השרירים בפעם הראשונה והצלחתי בקושי לעמוד. והיא עומדת לידי
תומכת בי שאני לא אפול.

הסיפור על הצלת העולם הוא שולי בשבילי בגלל זה אני אספר אותו
בקצרה. לקח לי כמה דקות לחזור לתפקד כמו בן אדם (טוב הפעם
הראשונה תמיד קשה) והשאולים ברחו. מי שעמדה לידי, עליה אני עוד
אדבר, אמרה שאני נראה ממש חיוור ואולי כדי אני רופא. אמרתי לה
שאני בסדר ושאני פשוט לא רגיל לקור ואולי היא רוצה להצטרף אלי
לשתות משהו חם, השאולים ברחו לי מהראש. היא הסכימה.
באותו ערב היא לקחה אותי לאיזה פאב ושם לגמרי במקרה שלושתם,
תמיד אמרתי שיש אלוהים, יושבים ושותים בירה. לידם ישבה איזה
בלונדינית, דחפתי לה אלף יורו ליד כדי שתלך להתחיל עם שלושתם.
תוך חצי שעה הם התחילו לריב אחד עם השני. והעולם ניצל בזכות
איזה בלונדינית.

ונחזור לנושא המרכזי, ישבתי מולה בבית הקפה, מסתכל עליה
מהופנט. שנינו שותקים, על מה כבר יש לנו לדבר, מה אני יכול
לספר לה - שנשלחתי להציל את העולם? אני בקושי מאמין לזה. ראיתי
שהיא מרגישה לא בנוח, ואני רק רציתי להסתכל עליה, לא רציתי
שהיא תלך לשום מקום אז התחלתי לשאול אותה שאלות בנאליות. איך
קוראים לה?, מה היא עושה? וכאלה, והיא התחלה לדבר. מקשיב לקול
מסתכל על השפתיים שלה זזות, בחיים שלי לא ראיתי משהו כזה יפה
כשהיא צחקה, מהפעם הראשונה שהיא צחקה לא רציתי שהיא תפסיק.
לאט לאט היא התחילה לספר לי על עצמה. אחרי שעה שאנחנו מדברים
שאלתי אותה אם יש לה חבר ואז הפרצוף התהפך והחיוך הפך לבכי,
עיניה נצבעו באדום ודמעות זלגו על הלחיים שלה, עוברות ליד
השפתיים המושלמות שלה. היא רצתה להפתיע את הבן זונה ובמקום היא
תפסה אותו עם מישהי על הסדינים שהיא קנתה לו, אני לא יודע למה
אבל זה הדבר שהכי הפריע לה.
זה קרה לפני שבוע ומאז היא לא מצליחה לעשות כלום, מסתובבת
ברחובות ולא מוצאת את עצמה. כל כך רציתי לחבק אותה. רציתי
לתפוס את הבן זונה ולהפוך את החיים שלו לגהנום. היד שלה הייתה
מונחת על השולחן, בעדינות שלחתי את היד ואחזתי בידה, הרגשתי את
חום מהיד שלה מציף אותי, עובר דרך העור שלי לכול הגוף. עיניה
האדומות הסתכלו לתוך עיני, רציתי להגיד משהו אבל נתקעתי בתוך
עיניה הכל כך יפות. היא הפסיקה לבכות.
אחר כך הלכנו לפאב ושתינו כמה בירות, כל כך רציתי שהזמן יעצר,
שאני אשב איתה כך לנצח. אבל הזמן כאילו רק הלך והגביר את הקצב
ולאט לאט אנשים הלכו ובסוף נשארנו אחרונים בפאב.
לוויתי אותה הביתה והמחשבה היחידה שרצה לי בראש שעוד כמה דקות
אני הולך להתעורר מהחלום הזה. עמדנו ליד הדלת שלה דמעות עמדו
לי בגרון, מטפסות לכוון העיניים ואז היא שאלה אם אני רוצה
להכנס אליה , שוב יש אלוהים.
ישבתי על הספה והיא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו חם, אמרתי
שלא, כי כל כך רציתי שהיא תבוא כבר ותשב לידי. היא התיישבה
צמוד אלי, הרגשתי את חום גופה. היא הסתכלה עלי כמו באותם רגעים
שהחזקתי לה את היד. קרבתי את השפתיים שלי לשלה, כמה רכות היו
שפתותיה, למה אי אפשר לעצור רק הזמן. הרגשתי את היד שלה זוחלת
מתחת לחולצה שלי מעבירה צמרמורת בכול הגוף שלי. תוך כמה דקות
הבגדים נעלמו והרגשתי את גופה על שלי. אין מילים, בשום שפה
בעולם, לתאר את מה שהרגשתי.
לפני שהיא נרדמה היא אמרה שאני מלאך שנשלח עליה משמיים, זה היה
הפעם האחרונה ששמעתי את הקול שלה. קמתי והתלבשתי, עמדתי מעליה
והסתכלתי. לא רוצה לעזוב אותה, אבל חייב. הדמעות עלו עד
לעיניים ונזלו החוצה. נשקתי בעדינות על מצחה, רק כדי להרגיש את
הגוף שלה עוד פעם אחרונה והלכתי.
בבוקר ישבתי והסתכלתי עליה דרך המסך. כמה היא בכתה שהיא ראתה
שאני לא לידה, היא לא ידעה כמה אני בכיתי באותו רגע.
יושב מוקף בשתיים עשרה מסכים אבל עכשיו אני מסתכל רק באחד,
חושב על מילים כמו נצח ואלתמותה שמאבדת את המשמעות שלה כשאני
כאן והיא בתוך המסך הארור הזה. הייתי נותן הכול רק כדי להיות
איתה עוד שנייה. עוקב אחריה בתוך המסך, לא רוצה לפספס אף שנייה
מהחיים שלה. מגן עליה מכול הדברים הרעים שהולכים לקרות לה, הרי
סך הכול אני המלאך שנשלח אליה.