אתה ממש מלאך

אני מסתובבת בבית החולים כרוח סערה, אני לא מוצאת מנוחה לנפשי,
אני מתיישבת וקמה, עוברת לכסא אחר, הולכת הלוך ושוב מבלי שאני
מצליחה למקד את מחשבותיי, סרטים רצים במוחי, עצב ושמחה הכל
מבולבל. לאט לאט מחלחלת בתודעתי הידיעה המרה שאבא במצב קשה,
שאולי אצא מפה ללא אבא.

השעה היא שעת לילה מאוחרת אני נזכרת שלא התקשרתי לרונית חברתי
הטובה לשאול מה שלום הילד שנשאר ללון בביתה.
רוני בעלי כמובן לא יכל להישאר אתו כי הוא בדיוק באמצע זיון
סוער עם פילגשו התורנית.
אני מביטה בשעוני השעה 3 בלילה. זאת שעה מטורפת להתקשר.
אני חופנת את ראשי בידי מנסה להבריח את העייפות שמתחילה להצטבר
בתוכי.
"הכל בסדר?". אני שומעת קול לא מוכר, אני מפנה את ראשי לראות
מי דורש בשלומי.
הוא יושב לידי, אדם זר לחלוטין, הוא בערך בן 35, שיער שחור כמו
פחם, פנים נאות, הוא מציע לי את כוס השוקו שהוא מחזיק בידו,
ריח השוקו החם מעורר בי סחרחורת ואני נזכרת שלא אכלתי שום דבר
משעות הבוקר.

"קחי, את נראית כמשהי שזקוקה לכוס שתייה חמה כדי שתעודד אותך"
הוא מגיש לי את הכוס.
"אני מפריע?" הוא שואל ונראה כאחד שלא מחכה לתשובה.
ולי לא יוצאות המילים מהפה אני ממשיכה להביט בו.
הרגשה מתוקה ונעימה שוטפת אותי, אני מרגישה רצויה, בתוך הקירות
הלבנים וריח האתר שמורגש בכל פינה, בפחד של הבדידות המכאיבה
לגופי אני לפתע מוצאת יצור אנושי, יפה וחם ואני מתחילה להרגיש
את חום גופו הקרוב אלי שכמעט שורף את גופי, אם הכל היה מותר
בחיים אני חושבת לעצמי הייתי נופלת לזרועות הזר ומחבקת אותו עד
שגופי וגופו היו הופכים לאחד, הייתי מחברת את רגשותינו ועפה
אתו מפה, מכל הסבל הזה, אני חושבת לעצמי ומנסה להבריח את
המחשבות המטורפות שמשתלטות עלי. אך המחשבות על מגע עם הזר
והמסתורי הזה שאני לא מכירה כלל מעורר בי סקרנות ותחושה של
רעננות מפתיעה, אני עוד מרגישה משהו אני מחייכת לעצמי.
אני מנסה לנער מעצמי מחשבות על ידיו המלטפות את גופי, על החום
האנושי ששכחתי איך זה מרגיש , על הרצון העז להיות מחוזרת שוב
כמו פעם.
אני מסתכלת על עיניו המיוחדות שחודרות לגופי והוא מביט בי, הוא
מביט בי ללא בושה הוא חוקר כל פרט בפני, אני חשה נבוכה, מרגישה
איך הייתי רוצה להיות עכשיו גרגר קטן, איך הייתי רוצה שהאדמה
תבלע אותי, אני לא רגילה לפתיחות שכזו ובמיוחד לא מאדם זר .
"אני לא פנויה, אני נשואה ויש לי ילד קטן" אני שומעת את עצמי
אומרת ולא מבינה מאיפה יצא המשפט הלא ברור הזה ולמה בכלל אמרתי
אותו. הוא מחייך ויש לו חיוך משגע, חיוך שגורם לי להרגיש שהדם
שלי זורם בקצב שעוד מעט הוא עלול לפרוץ דרך ראשי וימלא את כל
החדר אותי ואותו. אני כל כך אבודה אני רואה את כל עולמי חרב
ומתפוצץ  לרסיסים קטנים קטנים והוא בחיוכו שלא מש מפניו אוסף
אותם ומחבר אותי מחדש.
אני מחכה שהוא ימחק את החיוך שמשפיל אותי כל כך מפניו ושיגיד
משהו רק שיגיד שלא ישאיר אותי במצב המשפיל הזה. אני רוצה כל כך
שמישהו יגע בי ויגיד שהכל בסדר שאני לא עושה שטויות שאני בן
אדם נפלא.
והוא רק נועץ בי את עיניו השחורות הגדולות ולא אומר מילה. הוא
האדם הזר הזה צץ  וישב לידי כדי לרסק אותי, תעשה משהו , תעשה.
והוא שכאילו קורא את מחשבותיי מניח את ידו על ידי ואני חשה
בצמרמורת וזיעה קרה שוטפת את גופי.
"גם אני נשוי ויש לי שתי בנות מקסימות" הוא אומר וחיוכו לא מש
מפניו.

אני מרגישה עוד יותר רע, הוא צוחק עלי , הוא לועג לי, לברוח
מפה כך אני מרגישה אך רגלי חסרות התנועה לא זזות, אני ממשיכה
לשבת כשידי טמונה תחת ידו החמה והגדולה וחשה כאילו ידו החזקה
עוטפת את כולי ומונעת ממני לברוח מההשפלה הקשה שאני עוברת
במחיצתו.
אבל יש בו משהו שמרגיע אותי, לאט לאט אני חשה כיצד גופי  רפה
יותר ויותר העיניים שלו נהיות רכות ומקרינות לי יושר וחמלה,
הוא חודר לתוכי הוא מרגיש אותי.
"אני רק מחפש חברה , אני לא מנסה להתחיל אתך" הוא אומר ואני
מחייכת, אני לא יודעת עם אני שמחה או מאוכזבת מהצהרתו, אך אני
נרגעת התחושה שבגדתי במחשבותיי עוזבת אותי לטובת נינוחות
מרגיעה.
אני מנסה לשבור את הקרח ואת התחושה המעיקה של חוסר אונים
מהקרבה הזאת, ידי עדיין טמונה תחת ידו ואני חשה כיצד הוא מעביר
לי את תחושותיו, אני אפילו יכולה להישבע שראיתי את עיניו
זוהרות.
"מה אתה עושה בבית חולים?" אני פותחת במשפט סתמי בתקווה שיפיג
את המתח ששורר בינינו.
" לבת שלי יש סרטן והיא  מאושפזת פה" הוא עונה ואני רואה את
העצב בעיניו למרות שניסה להסתיר זאת.
אני מושכת את ידי בבהלה מכף ידו, כל גופי מתעוות ורעד בלתי
נשלט משתלט על גופי. אני רואה בדמיוני את בתו הקטנה עם השערות
השחורות והעיניים החודרות שוכבת במיטה גדולה של בית חולים כאשר
המחלה המזוויעה הזו מקננת בגופה והורסת את חייה ואת חיי
הסובבים אותה.
ואני חושבת על הילד שלי על פרי חיי, אני רואה אותו במיטת בית
חולים מחובר למכשירי החייאה ,אני עומדת להתעלף אני מרגישה שאין
בכוחי להכיל את כל הדמיונות הללו, עולמי חרב, שחור עוטף את
הכל, שחור ממלא את כל הוויתי, שחור אין סוף לשחור..
והוא הזר הזה מקיף אותי בזרועותיו הענקיות והשריריות, הוא מלטף
את ראשי ברכות מדהימה "זה בסדר" הוא אומר" תירגעי" הוא ממשיך,
הוא כל כך מבין אותי , הוא מלאך, הבכי פורץ מגרוני בצרחות
רמות, והוא לא מנסה להפסיק אותי, הוא קולט אותי עם על מכאובי.
ואני ילדה קטנה שזקוקה להגנה מפני העולם ומפני עצמי נקלטת
בחומו ,בטוב ליבו, סופגת את הרגיעה שלו, את חוסנו. אלוהים שלח
אלי מלאך  כל כך טוב לי בתוך זרועותיו ואני נרגעת.
"מה שמך?" הוא שואל כשראשי עדיין מוטל על כתפו החסונה.
"חיה" אני לוחשת והוא אומר "חיה"לה " .
חיה"לה ? אני מרימה את ראשי ומחייכת אליו חיוך של תודה "
חיה"לה " אני אומרת " חיה"לה זה בדיוק השם שלי".
הוא קם מכיסאו, תנועותיו כל כך רכות עד אשר נראה לי כאילו הוא
מרחף הוא מושיט את ידו ומושך אותי, הוא מוליך אות לכיוון הדלת
של בית החולים ואני הולכת אתו בדממה. הוא מוביל ואני מובלת.
אנחנו יוצאים החוצה הכל כך כך שקט, נטול אנושיות, באוויר ריח
של מתיקות, אני נושמת את האוויר לראותי, תחושותיי נעות בין
התרגשות לחרדה, הליכתנו מרחפת אנחנו שני זרים זה לזו אך יש
בינינו כל כך הרבה מהמשותף עד כי שאין צורך לשבור את הדממה.
אין צורך להפריע לביחד ,מילים במילא לא יתארו את מה שאנו
מרגישים.
זאת לא אהבה אני מנסה לתרגם את ההרגשה למילים, אני לא מכירה את
התחושה הזו היא חדשה לי אך מעוררת בי כל כך הרבה חמלה כל כך
הרבה נתינה שלא ידעתי כמותה. אני מרגישה כל כך בטוחה עם האדם
הזה שאני נזכרת שלא שאלתי לשמו. אני פונה אליו והוא מביט בי
אני רוצה לשאול בשמו אך אני יודעת שהשאלה הסתמית והבנאלית הזו
תפריע לעולם המיוחד שיצרנו לנו אנו כתוצאה מיגוננו המר. ואני
מוותרת על כך. הוא יכול להיות משה, יהודה, ואפילו רוני ולי זה
לא אכפת אני אקרא לו המלאך שלי. אני מחייכת לי חיוך מיוחד,
והלב מתרחב ממלא את כולי עד כדי שאני מרגישה שזיקוקי דינור
יוצאים מקרבי וממלאים את העולם כולו.
אני בטוחה שהעולם עצר מלכת וכולם מביטים בנו, רואים את התמימות
שאנו מפגינים.
כל היגון, הבלבול שוקע אני מרגישה  כיצד הוא יורד לאט לאט
למעטה בפיתולי גופי ומפנה מקום לרגיעה אין סופית. אני מסתכלת
עליו וחושבת על הבלתי ידוע ואני מרגישה כל כך מיוחדת.
"את כל כך מיוחדת" אני שומעת אותו פתאום אומר ואני לא בטוחה אם
הוא אמר זאת או שאין לי שליטה על פי.
"אתה ממש מלאך" אני אומרת ופורצת בצחוק עז , אני מלכת העולם,
העולם פרוס אך ורק בשבילי, אני פורשת את זרועותיי לצדדים
ומסתובבת, ילדה קטנה משתלטת עלי, זרמים נעימים מציפים את פלגי
גופי התחתון, אני מסתובבת ומסתובבת  מביטה לשמיים והכוכבים
צוחקים אלי, אני כל כך ילדותית כל כך מגוחכת וזה לא מטריד אותי
,אני רואה אותו עומד מהצד צופה בי, הוא נראה כמו אב שכל כך גאה
בביתו הקטנה. וכל ילדותי חולפת על פני כמו סרט, אבא מלטף אותי,
אמא נותנת לי מכה בטוסיק...
אני שיכורה, אני מרוקנת מביקורתיות כלפי עצמי, כאילו שאבו
מתוכי את כל המוסריות, את כל המחשבות , אני נעה ללא מחשבה, אני
נותנת לגופי להוביל אותי, אני מרגישה כיצד חום חודר לתוכי
פנימה ואיך האוויר נספג בתוך גופי, הרוח הקלילה מחליקה קו על
גופי חודרת לתוך בגדיי אני חשה כאילו הייתי ערומה. בטני
מתכווצת וחום עז פורץ בין רגליי.
אני ממשיכה להסתובב ונופלת בזרועותיו של המלאך שלי שקולט אותי
לחם גופו, גופי מתמלא תשוקה עזה. המלאך מנשק את צווארי וגורם
לצמרמורת לכל גופי, ידו יוצאת במחול על פיתולי גופי, הוא נוגע
בשדי, מלטף אותם ופטמותיי מזדקרות לעברו בחדווה. אני נצמדת
לרגליו רוצה להכניס את כל כולו בין רגליי הבוערות כלהבה. אנו
רוקדים יחדיו את ריקוד התשוקה שמכלה את גופינו הזרים הכל כך
קרובים אחד לשני.
אנחנו עומדים ברחבת בית החולים והתאווה לביחד  משכיחה מאיתנו
את השומר בפתח השער שמביט בנו.
בעדינות המלאך מכניס את ידו לתוך מכנסיי מבלי לפתוח את
הכפתורים, ופרפרים בכל צבעי הקשת מפרפרים בתוכי שם בפנים, ידיו
העדינות נכנסות לתוך נשמתי לתוך הוויתי וגורמות לי להרגיש
בפסגת העולם, אני מרגישה כשחקנית שעומדת על במה וממלאה את
תפקיד חייה וקהל של מיליוני אנשים מריעים לי שמחים בשמחתי.
צעקה של עונג פורצת מגרוני בזמן שאיברו המתוח משתלשל לתוך עמקי
גופי, דביקות של עונג ואושר מציפה אותנו.
אנו נעים אחד לכיוון גופו של השני כאילו אנו אחד וכל חדירה שלו
לבאר תשוקתי מזריקה חיים ובריאות ליקירנו שבזכות סבלם וחוליים
אנו שוזרים ותופרים אריגים עצומים של נתינה ומפירים את רגעי
בדידותנו.

אני יודעת שאני והוא המלאך לא נפגש שוב, אני נעה לכיוון אברו
הגדול כאילו זאת הפעם האחרונה שאדע תשוקה בחיי. אני רוצה להכיל
את כולו בתוכי כאילו איברו הלח מסוגל להזריק לי אושר בכמות כזו
שתספיק לי לכל חיי. כל הרגשתי מתרכזת בפתח הצר שמכיל את האיבר
כאילו זה המעיין שימלא אותי בתקווה לעתיד טוב יותר, ואני
מתייחדת עם העתיד, כל עתידי מושתת על האיבר הזה שחודר לגופי
עכשיו.
אני מטה את ראשי אחורה נותנת לו להחזיק בי בוטחת בו באדם הזר
הזה שאני לא מכירה שיחזיק אותי ולא ייתן לי ליפול וכן אז אז
בדיוק הכל מתנפץ לרסיסים לאבנים, סלעים זיקוקים והכל עף ויוצר
חומת הגנה סביב, אני כל כך מוגנת.
אני מרימה את מכנסיי מסדרת את חולצתי, סוגרת את הכפתורים
שנפרמו, מביטה בו בעיניו השחורות, נושקת לשפתיו הרכות, אומרת
לו תודה בשקט ואני יודעת שהמלאך שלי יודע עד כמה הוא נתן לי
כוח.
אני נכנסת  לבית החולים השומר מחייך אלי הוא מודה לי על לילה
מסעיר , אני מחזירה לו חיוך מבויש, אני נכנסת מבלי לתת מבט
אחרון למלאך שנשאר מאחור לאסוף את שברי תשוקתו שהתפזרו ברחבה
ושנתנו לו קצת רגעי אושר להמשיך להלחם על בריאותה של ביתו ולי
להלחם על חייו של אבי.