כולכם מכירים את בת הזוג שלי.
אני בטוח בזה.
חלקכם יותר, חלקכם פחות.
הבעיה היא, שאין לי אהבה.
כן כן, בגלל בת הזוג שלי.
קצת מתסכל העניין. להיות עם בת זוג ובלי אהבה.
למקרה שעוד לא ברור, מדובר בבת הזוג הכי עצובה בעולם. תכירו את
בדידות.
שלא תבינו לא נכון, אני לא לבד!
יש לי מספיק חברים, תודה. והמשפחה גם פה. באמת שזו לא הבעיה,
אני לא לבד.
אבל אני בודד.
אין לי אהבה בגלל בת הזוג, או שבעצם בגלל שאין לי אהבה כרגע,
יש לי את בת הזוג.
כך או כך, בת הזוג הנוכחית קופצת לה מדי פעם להזכיר שהיא עדיין
כאן איתי.
נכון שהיא לא בת הזוג הטורדנית ביותר. היא לא תשב לי על הראש
כל יום, אבל שהיא באה, זה תמיד מעיק.
זוהי בת הזוג היחידה שבה ארצה לבגוד ולא אפחד מתגובתה. אפילו
ארצה שהיא תדע. אספר לה בגאווה שאני כבר לא רוצה להיות איתה.
היא תסתדר. היא תמצא לה בן זוג אחר להעיק עליו. ואני, לפחות
לדידי אני אהיה שמח.
כזה הוא טבעה של בת זוג שאיני רוצה באמת להיות איתה. יתרה
מזאת, אני מפחד להיות איתה. אין בינינו יחסי גומלין, היא באה,
מזכירה את קיומה, מעיקה על קיומי, והולכת. ואני מצידי, רק
שתסתלק.
קשה לי להצביע על היום המדויק בו נעשינו זוג. אני לא יודע איך
יחסינו הגיעו לידי כך. גרוע מכך, נדמה הדבר, שאיני יודע כיצד
לסיים את הקשר איתה.
חושב אני שביום שבו אצליח לסיים את הקשר הזה, אהיה המאושר
באדם. פשוט לצעוק לה בפנים: "הסתלקי וצאי לך מחיי. איני רוצה
בך יותר". אבל איכשהו, מצליחה היא לכבול אותי בחבליה.
כובלת, קושרת, מענה.
היתה תקופה שהייתי בלעדיה, מאושר, חופשי. והיום, תלוי על חבלי
הזכרון הזה. מנסה למצוא את הדרך חזרה אליו, אבל לא מוצא. רק
מחפש ומחפש ומחפש.
ביום שאמצא, אבגוד בבת הזוג הזו.
אבגוד ואשמח.
אבגוד ואצחק.
אבגוד ואצעק!
היי שלום! אני עכשיו חי!

אני עכשיו חי, אולי, חלק יגידו שכן, הרי חיים יש בגופי, כמו
בכל יצור ביולוגי שקיים כרגע, אבל אל נפשי לא באה עדיין
המנוחה. היא תבוא, כך מקווה אני, היא צריכה לבוא. חייבת. תבוא
היא עם בת הזוג החדשה. באותו יום שבו אצעק, אצחק, אשמח. באותו
יום שבו אכריז בקול: "היי שלום! אני עכשיו חי!"

השאלה היא רק, מתי?