הכאב כבר עבר
מזמן נגמר
הרצון לחיות,
נפסק, נשבר.

עיניים פקוחות
הבעות די ברורות
אך נקודת המבט
היא של עיניים סגורות.

הפסקתי לנשום
נעצר מבטי
הגוף עוד חזק
אבל לא נשמתי.
הולכת לבד
צריכה מנוחה,
מחפשת אחרי אצבע מנחה.

ולמרות שאני צועקת,
מתעלמים, פוסחים עליי.
טוב, לא צריך.
לא תודה, זה כבר מאוחר מידי.


ובשקט מוחלט כך הם הקשיבו,

לשיר האחרון שנכתב על ידה.

ומילה במילה הכל התברר,

והשיר הסתיים, והדממה נשארה.


איש לא פצה את פיו,

ודבר לא נאמר.

רק הציטוט האחרון מפיה

הדהד וחזר.


"ועל כל דמעה שנחסכה בחיי,

תזילו אתם שתיים - עליי.

וכל הזיוף שפעם בליבי,

נקבר עכשיו, יחד איתי.

ועל כל העצב שנאגר בפנים,

תבכה נשמתי מבין המתים."