אני פשוט לא יודע מה לחשוב, מה אמורים להגיד במצב כזה.
'וואללה, סחתיין אחותי'?! 'לכי על זה'?! זה פשוט מוטט בבום אחד
גדול את כל הפירמידה שבניתי עליה מימים ימימה.
אחרי כל הפוצימוצי, והיציאות, והסקס, והבילויים, והביחד לנצח
והפגישה עם ההורים... פאקינג פגישה עם ההורים! והיא באה בלי
בושה ועושה לי דבר כזה, לא מתביישת, לא שמה מעצורים, כאילו אני
לא שם, איתה, בכל מקום שתהיה, ומבחינתה זו לא אשמתה, זו
אשמתי.
והפרצוף הזה של "זה לא אני, זה אתה", רציתי לדפוק לה אגרוף
בבטן ואחרי זה גם לי, אבל לא רציתי לדרדר את המצב. איך יכולתי
להיות כזה טיפש, איך יכולתי להתעלם מכל הסימנים, מכל האותות!
הקימות מהמיטה באמצע הלילה, וכשהיינו באוטו והיא אמרה "תגביר,
אני אוהבת ת'שיר הזה" ולא הבנתי. "מה קרה לך, את שומעת רוק
כבד?" שאלתי, והיא "נו, תגביר, עכשיו, עכשיו" בקול חמוד
ומתחנן, ואחרי זה היא פותחת חלון כי פתאום יש לה בחילה.
מה זה מצבי הרוח האלה למען השם...
נראה לי שהרגשתי שמשהו לא בסדר אבל לא קישרתי, חשבתי שהיא לא
מרגישה טוב, שהיא חולה. והריחות האלה שיצאו מהשירותים... עושה
לי צמרמורת רק לחשוב על זה.
אני לא בנוי להתמודד עם דברים כאלה, אני עדיין ילד, אני ממש לא
בשל. הפתרון היחידי הרלוונטי שאני רואה זה לקום ולעזוב, אני,
מבחינתי, זאת הצרה שלה, שהיא תטפל במצב.
היא מכירה אותי ויודעת שהיא צריכה להיזהר בדברים האלה, שתיקח
כדורים, שתלך לניתוח או משהו, בחורה צריכה לדעת לדאוג לעצמה.
אחרי הידיעה לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, הייתה רצפת בטון,
ולא בית הספר, ולא הצבא, ולא האוניברסיטה הכינו אותי למצבים
כאלה, לרצפות בטון. אז לכמה רגעים ישבתי פעור פה, המום, מנסה
לשחזר מה שהיה ואיך השכל שלי שתמיד סמכתי עליו אכזב אותי.
התחלתי לדפוק על הראש כעונש, כי בת'כלס הוא אשם. והסרטים רצו
לי בראש, כמה שאני טיפש, המום, מאוכזב, מבואס, ושנפלתי לבור
שאי אפשר לצאת ממנו.
הרגשתי כמו ילד שניפצו לו את החלום להיות אסטרונאוט, בוקר,
חייל?!
הרגשתי כמו שחקן כדורגל שהפסיד בגמר
הרגשתי כמו שמנה שגילתה שכבר שנה היא שותה קולה ולא דיאט
הרגשתי כמו גשש בלש שמגלה שהוא בעצם אנס קטינות
הרגשתי כמו נרקומן כבד שגילה שעד היום הסניף סוכר
הרגשתי כמו אפיפיור שמגלה שהוא יהודי
הרגשתי כמו אבא דתי לבת חשפנית
הרגשתי כמו ילד שגילה שחברה שלו בהיריון...
אז אחרי שהבהרתי לעצמי את הנקודה ויצאתי מהשוק הראשוני, קמתי
ופתחתי את החלון, כי כבר לא יכולתי לסבול את הריח, נעמדתי מולה
בתוקפנות... "תקשיבי לי" אמרתי לה "את חתיכת מסריחה!" וברחתי
משם.