בוא איתי,
לקחה את ידי בבקשה:
עזור לי לעזור לך להבין,
כל כך חסר טעם,
כאשר ליבי קפוא כקרח,
הלוואי ולא הייתי צריך אף אחד עכשיו,
הלוואי שלא הייתי צריך אף אחד,
אבל אני צריך אותך,
עכשיו אני צריך אותך,
עכשיו אני צריך אותך,
עכשיו,
למה את כל כך תומכת?
תמיד אומרת:
"הלוואי, הלוואי"
למה לא אומרת תודה?
עכשיו אתה איתי,
תומך בי אוהב אותי?
תמיד, אולי מתישהו מחר,
אולי מחרתיים,
אוכל להבין את עצמי יותר טוב,
באופן עמוק יותר.
את אמרת, אני,
כל כך רוצה להיות איתך לבד,
אני רוצה,
אני רוצה להיות איתך לבד,
לקחה את ידי אמרה לי:
"תנסה לתת לי לעזור לך להבין'
שאתה לא קפוא,
שאתה אהוב,
שאתה נאהב."

אני יודעת,
זה כואב,
אני יודעת,
זה שורף,
אני יודעת,
אתה עכשיו נובל,
אני יודעת,
אתה עכשיו מת מבפנים,
החוצה.

הסתכלתי בעיניה ואמרתי לה,
את יודעת הרבה,
אז את בטח גם יודעת שלא יעזור כלום,
את לחשת באוזניי,
אתה לא אהובי...
אז למה עכשיו?
למה פתאום?
משום מקום את חוזרת אליי,
אומרת לי אותך אני אוהבת, אותך אני רוצה!
למה עכשיו את רוצה,
כשפעם בכיתי כל לילה,
דמעה אחר דמעה,
כשרציתי אותך חזרה,
כשאמרת זה נגמר, שאת לא רוצה...

ואז, פתאום משום מקום נזכרתי,
שפעם שמעתי שלכולם מגיעה הזדמנות שנייה,
לא משנה מה,
ואז הבנתי...
אהבה נגמרת באכזבה,
פשוט מילה נרדפת לשמחה,
הבנתי שכשאוהבים מתישהו סובלים
וככל שהרגש חזק יותר ונגמרות המילים,
הכאב שיבוא אחריו יהיה שורף יותר כואב יותר הורג יותר...
ולמרות הכל, אני אהיה חזק אפילו עוד יותר...