התקהלות גדולה בכיכר המרכזית משכה את תשומת ליבי. הייתה שם
איזו המולה יוצאת דופן. ילדים ומבוגרים נדחקו לתוך הקהל הגדול
שנע כמין כוורת גדולה ותזזיתית כשמשהו לוהט נישא באוויר. הד
עמום ליווה את  ההמולה, וניכר היה שהקהל עוצר נשימתו לפרקים
ואז משחרר קריאה. משהו שבין הקלה להתפעלות. קרבתי אל הקהל בכדי
לראות על מה המהומה. בשקט פילסתי לי דרך בתוך הקהל, מקפידה
לאחוז בשלגון שבידי גבוה בכדי שלא יכתים מישהו מן הסובבים.
משהגעתי לקדמת ההמון עצרתי כדי ללקק את צדודי הגלידה שלי שהחלו
לטפטף, וראיתי במרכז קוסם גבה קומה. הוא חבש מגבעת קוסמים
שחורה וגבוהה ועטה גלימת קוסמים ארוכה ומהודרת. כל כולו שידר
הוד והדר. "ה-בי-ט-ו   ל-כ-א-ן" הוא קרא בקול רם ומודגש תוך
שהוא שולף מכף ידו הקפוצה עשרות צעיפים צבעוניים, אחד אחרי
השני. הקהל השמיע קריאות תרועה והתפעלות, ובעיניו של הקוסם
ניצת מבט של מנצחים. משהו בו משך אותי. היה לו מבט מרוחק,
גבוה, מתנשא, והיה בו אוויר פסגות קסום. חיוך קטן בזוית פיו
שידרה שביעות רצון, הוא היה מורם מעם. לפניו ניצבה עגלת קוסמים
עמוסה וצבעונית, מעוטרת סביב בשעונים משונים, בעלי צורות
וגדלים שונים. מדי כמה רגעים היה אחד השעונים מצלצל צלצול לא
שיגרתי. פה ושם הייתה קוקייה, או יצור דומה, יוצאת בצהלה מתוך
אחד השעונים וקוראת קריאות של צפרים. הדוכן הזה היה משונה
ואפוף קסם.

שעה ארוכה עמדתי שם והתבוננתי. עוברים ושבים נישבו לרגע קט
בקסם, עמדו זמן מה וצפו ואחר כך הלכו לדרכם. אבל אני נמשכתי אל
המחזה בעבותות קסם. לפתע הוריד הקוסם הגדול את כובעו, מלמל
בפאתוס רב מספר מלמולים חסרי פשר, קרא בקול רם קריאות שונות של
קוסמים, ואז התחיל לשלוף מתוך הכובע הגדול, עגורים ענקיים.
קריאות ההתפעלות של הקהל הרעידו את האוויר. אחד אחרי השני
התעופפו העגורים מידיו, פרשו את כנפיהם האדירות והמריאו אל על
בקריאות רמות ובמעוף מלכותי. הקוסם לא הסתיר את שביעות רצונו.
הוא התבונן בגאווה בקהלו המשולהב.

בלילה עטפוני צמרמורות. ידעתי שיהיה עלי לשוב לשם. הוא לא היה
קוסם רגיל, האחרות ניכרה בכל הוויתו. חשדתי שאין הוא מאחז
עיניים כשאר הקוסמים, נראה היה לי שהוא קוסם של ממש. למחרת
שבתי אל הרחבה. אותה המולה ניכרה שם, ושוב פילסתי לי דרך את
קידמת הקהל והתבוננתי באיש. שעה ארוכה עמדתי שם בשמלה אדומה
קצרצרה כאשר לפתע הוא נעץ בי את מבטו, וקרא לי באצבעו "בואי,
קרבי אלי". בצעדים מהוססים קרבתי אל הדוכן. ההמון השתתק וחשתי
איך מאות זוגות עיניים ננעצות בי. "השמלה קצרה, צעקנית וחשופה
מדי " הרהרתי. הוא התבונן בי במבט מהפנט, חייך, ולחש לי:
"השמלה נהדרת, וגם את". בתנועות מודגשות הוא העביר את ידיו על
עיני, והן נעצמו מאליהן. חשתי שאני פורשת כנפיים אדירות
ומתעופפת למעלה, למעלה עם העגורים. מלמעלה הבטתי אל הקהל הרב
שהקיף את הקוסם, ראיתי אותי עומדת שם בשמלה אדומה ושמעתי את
קריאות ההתפעלות של הקהל. רגע ארוך אחרי זה פקחתי את עיני
והייתי שוב ברחבה, מבולבלת, מתבוננת סביב אל הקהל הגדול המוחה
כפיים בהתלהבות. הוא נתן בי מבט חם ושאל: "איפה היית?"  "עם
הצפרים" עניתי במבוכה, והקהל צחק. חשתי מעט מושפלת אך נשארתי
לעמוד שם.

מידי יום הייתי חוזרת לכיכר, אל הקוסם שלי. הוא היה משתף אותי
במופע שלו. לבקשתו הייתי רוקדת לפני הקהל, מגישה לו אביזרים
שונים, ובימים טובים הייתי אפילו נכנסת לתוך ארגז ונותנת לו
לחצות אותי לשניים. אהבתי את מבטו הגא, את ההוד שהוא משדר, את
בת צחוקו. לאחר זמן מה נשארתי איתו בכיכר. בערבים היינו
משוחחים. הוא היה מרעיף עלי קסם ואני הייתי גומלת לו בהתפעלות
רבה. היה מספר לי על חלומותיו, על מקומות רחוקים בהם עדיין לא
ביקר, על מעשים גדולים שעליו להספיק עוד לעשות בחייו. ואני
חשבתי שוודאי יום אחד ירעיף מקסמו גם על הגויים, וגם הם לא
יוכלו לעמוד בפניו. בבקרים היה מתחיל את המופע עם אור ראשון
ותוך זמן קצר היה אוסף סביבו קהל מכובד. מן העבר הזה של הדוכן
שמתי לב כי קהלו מורכב רק מנשים. צעירות וזקנות, זוהרות
ועמומות, הן הקיפו אותו מידי יום. לפעמים, לבקשתו, הן היו
מפשילות את חולצותיהן לרגע וחושפות לפניו את השדיים, ואז הוא
היה מתעלה על עצמו וזוהרו היה מקרין אל על ויוצר קשת של זהב
בשמיים.

ככל שעברו הימים הייתי מתרחבת. נוכחותו לצידי הולידה בי קסם
פנימי. היינו חולמים חלומות יחד. מתכננים תכניות לעתיד מזהיר.
הוא רצה לכבוש את עולם הקוסמות, וליבי התרחב כשהרהרתי באפשרות
הזאת. כאילו מאז ומעולם רציתי לשהות במחיצתו של גדול הקוסמים
בעולם.

אבל יום אחד שמתי לב שאין לו רגליים. כן, ממש כך, מתחת לישבנו
לא היה כלום.  הוא היה איש חסר רגליים. הוא היה מחובר באופן
בלתי ברור אל הדוכן שלו, ואף פעם לא זז משם. "אין לך רגליים"
אמרתי לו כשאזרתי עוז. "כן" הוא ענה לי בלא התרגשות "אין לי
רגליים". עצב גדול אפף אותי. לא כל כך הבנתי איך לא שמתי לב
לכך קודם. בלי רגליים הרי לא יוכל לנדוד לשום מקום, לא יוכל
להגשים את החלום. מוזר שהעצב שלי היה ענק, בעוד שהוא קיבל את
העניין בשיווין נפש כמעט, מכל מקום, זה היה נראה כך. אולי היה
זה משום שהיה מורגל בכך, ואילו עבורי זו הייתה משום מה הפתעה
גמורה. ימים רבים כאבתי את כאבו ועמלתי לעודד אותו, אף שלא
נראה היה שהוא נזקק לעידוד כלשהו. נראה היה שהוא מאושר כאן
בכיכר עם קסמו המפואר שמכניע את הקהל.

יום אחר יום בילינו בכיכר, הוא עם המופע הראוותני שלו, ואני
לצידו, חולמת את חלומותיו. עוזרת לו לבשל את קסמיו. מדי יום
התקרבנו יותר, נקשרנו זו לזה, חלמנו חלום משותף. אני התרחבתי
והוא לפתע החל לצמח רגליים. רגליים זעירות אמנם, אבל רגליים,
שבצבצו מתוך המכנסיים הקצרים שלו. תחילה לא הפניתי את שימת
ליבו לכך שמבצבצות לו רגליים. רציתי להיות בטוחה שאכן אילו
רגליים. אבל מדי יום הרגליים התארכו קצת ומשהייתי כבר בטוחה
שאכן זה "זה" הפניתי את שימת ליבו לכך שצומחות לו רגליים.
עכשיו יכולנו לפנטז ביתר שאת. עם רגליים של ממש נוכל להגשים את
חלומותיו. נוכל לעבור מארץ לארץ, לקטוף עוד ועוד התפעלות
מקהלים בעלי צבעים וטעמים שונים, נוכל לכבוש את העולם, להתפרסם
ולצבור ממון רב. מידי יום עקבתי בחרדה ברגליו הצומחות. רק שלא
נאבד אותם. כרגיל הוא התייחס לעניין בפילוסופיות רבה, מידי פעם
היה מודה שיש בו פחד לשנות את סגנון חייו. היה אומר שהרצון שלו
מורכב, שיש בו ערבוביה, שהוא רוצה ולא רוצה בעת ובעונה אחת.
אני הייתי נחושה להגשים את חלומותיו. זה היה החלום שלי. אבל
רוצה או לא רוצה, רגליו המשיכות לצמוח, ויום אחד קצות אצבעותיו
נגעו ברצפה. לא היה מאושר ממני. הצפתי אותו באהבה. בדמיוני כבר
ראיתי אותנו מהלכים יד ביד על מדרכות פריז היפיפייה, מפצחים
ערמונים לוהטים ומראים לצרפתים איך באמת עושים קסמים.

אבל הרגליים שכמעט נגעו ברצפה, לא זזו. הן היו תלויות שם כסרח
עודף, לא היה בהן שום שימוש. התחננתי בפניו שיזיז אותן רק קצת,
שיראה איך זה מרגיש לעמוד על רגליים משלך, אבל הוא לא היה
יכול. הוא המשיך לעמוד עם הדוכן במרכז הכיכר ולהקסים את הקהל.
ואני הייתי מתבוננת ברגליו התלויות ובוכה בשקט, בשקט, שלא
ישמע. הוא מעולם לא בכה על כך. נראה היה שהוא מאושר, למרות
הרגליים הכבויות, כל עוד הוא חובש כובע קוסמים מהודר. זו אני
שרציתי לשנות אותו. חלומי היה בידיו, ואותו רציתי שיגשים.
נותרתי בלי חלום שאוכל להגשים בכוחות עצמי.

יום אחד שמתי לב שהשמלה  האדומה שלי מגיעה עד הברכיים. "מן
הסתם אני מתכווצת" הרהרתי לי. אמנם סילקתי את המחשבה מיד. אבל
לאורך זמן לא הצלחתי להתמיד בכך. השמלה הלכה והתארכה, ויותר לא
יכולתי להימלט מן המחשבה שאני מתכווצת. "אני עומדת להעלם"
הרהרתי בבעתה. הוא לא אמר על כך דבר. נדמה היה שכלל אינו מבחין
בכך. מיום ליום השתכללו הקסמים. עכשיו הוא כבר היה מעלים אנשים
מן הקהל - ומחזיר אותם בצניחה מרהיבה מן השמיים. ואני הייתי
הולכת ומתכווצת עד שהגעתי כמעט לגודל של כדור טניס. ויום אחד
ראיתי תנועה קלה ברגלו השמאלית. רציתי לצעוק מהתרגשות כשהרגל
התמתחה ונעה לרגע לימין אבל לפני שהספקתי לומר משהו היא בעטה
בי בעיטה מכאיבה אל הדשא הירוק ששכן מחוץ לרחבה.