הגענו לכתובת שנתנו לי באחת מהשכונות הציוריות ביותר שקיימות
בת"א. היינו בטוחים שאנחנו כבר באיחור, חיפשנו את הכניסה
כשפתאום נכנס לחצר בחור רזה עם שער ארוך, חיוך ואופניים, הוא
פנה אלינו, אבישי אמר לו שאנחנו מחפשים את הכניסה ולפני שהוא
הספיק להגיב, אמרתי לו, "אנחנו מחפשים את ג'פרי". אז הוא חייך
ובדיוק כשציפית שיצביע על הכניסה לביתו של ג'פרי הוא אמר
במבוכה "אה... אני ג'פרי". הייתי קצת מופתעת כי אם היינו
מגיעים בזמן אז ג'פרי בכלל לא היה שם.
נכנסנו אליו לדירה שהייתה ציורית לא פחות מהשכונה עצמה, עמוסה
בדברים, ישנים בעיקר, גלריה עם סולם מאולתר מעץ גס שבסיסו מונח
בדיוק במרכז הסלון.

ג'פרי היה נרגש וחסר שקט, הציע לנו לשתות. אני ביקשתי תה.
ג'פרי נעלם לרגע וחזר עם שתי כוסות. בזמן הזה אני בחרתי לי תה
תאילנדי כלשהו וחיכינו שהקומקום ירתח.
צלצול בדלת, הגיעו עוד אנשים, בחור (אסף) ושתי בנות, אחת מהן
אחותו והשנייה חברה של האחות. אני התיישבתי ליד אבישי וג'פרי
שוב נעלם. התחלנו לדבר עם אסף, עם אחותו ועם החברה שלה כשמדי
פעם ג'פרי בא ונעלם ובכל פעם לבש פריט לבוש נוסף עד שבסוף הוא
נראה היה כמו מנהיג שבט הזולו או משהו כזה. אסף ואבישי התחברו
מיד על בסיס החשש המשותף מהמשך הערב ולא הפסיקו לצחוק.

לאט לאט הגיעו עוד אנשים, הדירה הלכה ונהייתה צפופה וההתרגשות
גברה, דיד (ידידיה) הגיע כולו מחויך, הגיעו גם מיכאלה (אישה בת
60 בערך) ובתה (בת 30 בערך, שער ארוך עשוי צמות) וכולם התחילו
לשאול איפה יויו? מתי היא מגיעה? כבר היה אחרי חצות וגם רועי
עדיין לא מצא את המקום ומדי פעם התקשר כדי להגיד שהוא כאן וכאן
ואיך לנסוע עכשיו ואני נתתי לו הנחיות מעורפלות (פשוט כי לא
ידעתי) וקיוויתי שהוא יגיע בדרך נס כלשהי. הוא כבר היה ממש
קרוב ואז התרחק ושוב נעלם. רק אחרי חצי שעה שמעתי אותו פתאום
מחוץ לחלון קורא לי.

רועי נכנס לבוש כמו צרפתי ששכח את הבאגט שלו בבית, ולמרות שכל
הנוכחים בחדר יצרו צבעוניות אנושית מרתקת כולם שמו לב לרועי.
הוא בא והתיישב בין אבישי ואסף ומיד הצטרף לאחוות החוששים
שנרקמה ביניהם.
יויו הגיעה ומיד נבלעה לחיבוק ארוך עם אחת הבנות שהגיעה רק כדי
לומר שלום. רק לצורך ההבהרה אני הגעתי דרך יויו שאיתה אני
לומדת, יחד איתנו לומד גם דיד ועוד מספר אנשים, כמו מיכל וחגית
שהן חברות ושותפות לדירה ועומר שהגיע מספר דקות קודם. הזמנתי
גם את דבורה, חברה טובה שלי, שתצטרף אלינו ברמת גן ואת חברי
הקרוב ביותר רועי שהזמין עוד כמה אנשים שמתוכם הגיע רק אבישי
שאיתו אני הגעתי.

דבורה התקשרה כדי לדעת איפה נקודת המפגש, נתתי לה לדבר עם
יויו.
ג'פרי התחיל להכין אותנו לקראת הבאות בעיניים בורקות וכולם
התחילו להפנים שאנחנו עומדים לקראת אחת החוויות הגדולות ביותר
שחווינו בחיים, כל שנייה בערך נשאלה עוד שאלה נוירוטית מכיוונם
של שלישיית החוששים (אבישי, אסף ורועי). אבישי שאל את ג'פרי
כמה פעמים הוא כבר עשה את זה ואם אי פעם קרה משהו למישהו,
ג'פרי ענה שהוא כבר עושה את זה הרבה שנים ושאף פעם לא קרה כלום
לאף אחד ברוך השם, הוא אמר שאנחנו אמנם חיים פה בעיר אבל אנחנו
עדיין חיות ושבין חיות ישנה טלפתיה שאליה אנחנו צריכים להתחבר
הלילה והכי חשוב שנבוא בלי חשש. אסף שאל איך אנחנו נכנסים לשם?
ג'פרי התחיל לענות ולרגע נדמה היה שהוא לא הבין את השאלה ואז
הוא אמר שכשאנחנו עוברים את החומה אז אנחנו כאילו עוברים גם
חומה בראש ומאותו הרגע אנחנו במציאות אחרת עם חוקים חדשים.

הרגשתי מוכנה לצאת למסע הלילי, לאט לאט התחלנו להתפזר לרכבים
כשאנחנו אמורים להגיע לנקודת המפגש שם נפגוש את דבורה ומשם
נצא.
אחרי הסתבכויות וויכוחים לא מעטים הגענו. רועי הלך מהר להביא
לו פיתה וכל השאר התחילו ללכת לכיוון שג'פרי כיוון אותנו.
התחלנו ללכת כשמהר מאוד הבנו שאנחנו צריכים לחצות שדה פתוח
ובוצי במיוחד.
בצד הדרך עמדו מיכאלה ובתה כשהן צוחקות בהיסטריה. מסתבר שעד
לפני כמה דקות הן לא ידעו לאן הולכים, ג'פרי הזמין אותן ולא
אמר להן מילה חוץ מ"תתלבשו בבגדים חמים וכהים" ועכשיו הן
צריכות לחצות שדה פתוח, בבוץ כמעט טובעני והן לא מפסיקות
לצחוק.
דבורה ואני המשכנו ללכת יד ביד כדי לא ליפול. מרוב בוץ דבורה
כמעט איבדה נעל. אחרי מספר דקות הגענו לצד השני, שם חיכו לנו
כמה אנשים. עכשיו הבנתי שעברנו דרך השדה כדי להגיע לכביש המהיר
בלי שיראו אותנו, חיכינו עד שכולם הגיעו כולל מיכאלה ובתה
שעדיין לא הפסיקו לצחוק, ג'פרי ביקש שמעכשיו נהיה בשקט כדי שלא
יתפסו אותנו וכדי שנשמע אחד את השני אם צריך. הבנות המשיכו
לצחוק ואני כבר חשבתי על דרכים "מעניינות" להרגיע אותן כי זה
כבר היה מוגזם. ג'פרי הסביר לנו איך אנחנו חוצים את הכביש
בקבוצות קטנות כשאין מכוניות משום צד ואם פתאום באה מכונית
כשאנחנו בשולי הכביש אז לעשות כאילו שאנחנו עוצרים טרמפים
וכשמגיעים לצד השני מתחבאים עד שכולם מגיעים וכך היה פחות או
יותר.
הגענו לצד השני. שם, מאחורי חומת הבטון האפורה עם העיגולים
שרואים תמיד מהכביש, החומה שאני זוכרת מאז שאני ילדה, "חומת
הספארי", שם מתרחש הסיפור של כולנו.

ג'פרי אמר שצריך להתקדם לאורך החומה וככה בין הסבך הקוצני לבין
החומה התקדמנו עד שהגענו למקום מעט יותר מרווח. חיכינו עד
שג'פרי הגיע עם האחרונים.
עמדנו מול החומה ובראשי מהדהדים דבריו של ג'פרי על המעבר
שעושים כשעוברים את החומה. הסתכלתי סביבי וניסיתי לדמיין איך
כל אחד יעבור את החומה וקיוויתי שאסף, אבישי ובעיקר רועי
יירגעו ויהיו שקטים יותר.
ג'פרי הסביר לנו איך עוברים ועבר לצד השני כדי לעזור לנו לרדת.
אחד אחד עברנו, מחכים שם בין העצים, מרחוק נשמעו קולות של
פילים ויכולנו רק לדמיין את מה שלשמוע לא יכולנו.
רועי לא הפסיק לדבר הוא היה לחוץ ומפוחד. מההיכרות שלי איתו
ידעתי שיגיע הרגע שהוא יעשה סוויץ' בראש, יירגע וייהנה וכבר
רציתי שזה יקרה כי הייתי קרובה להשתמש בשיטה הישנה להוצאת אדם
מהיסטריה. במקום זה פשוט תפסתי מרחק וניסיתי להקשיב לקולות
אחרים. פתאום שמעתי משהו מכיוון החומה, הסתובבתי וראיתי את
מיכאלה שוכבת עם הבטן על החומה ומסביבה עומר וג'פרי מנסים
לכוון אותה איך לרדת. הסתכלתי עליה והייתי המומה - האישה בת
60+, נמוכה ושמנמנה; עד אותו רגע אפילו לא חשבתי איך היא תעבור
את זה.
כולנו עקבנו בדריכות אחר הירידה שלה, הייתי בטוחה שהיא תרגיש
חולשה אבל היא הסתובבה עם חיוך גדול לכולם, אני כל כך התרגשתי
ממנה שפשוט ניגשתי אליה וחיבקתי אותה. אתם בטח חושבים שאחרי
שמיכאלה ירדה עברנו את החלק הקשה ביותר אבל מהר מאוד נזכרנו
שלמיכאלה יש בת והבת של מיכאלה היא סיפור לגמרי אחר ממיכאלה.
היא נכנסה כל כך ללחץ שבמשך כמה דקות היא חיבקה את החומה ולא
הייתה מוכנה לרדת, בסוף גם היא ירדה.

ג'פרי התחיל ללכת ואנחנו אחריו, הוא נעצר כמה מטרים ממקום
הכניסה ליד עמוד שצמוד לחומה ואמר לנו שזה המקום שממנו נצא וזה
גם מקום המפגש שלנו במידה ואנחנו מתפזרים ועכשיו אנחנו הולכים
להיפופוטמים והבטיח לנו שאם נפגוש קרנף בדרך, אז הקרנף יפגע בו
לפני שהוא יפגע במישהו אחר ואמר שצריכים להישאר קרובים אליו.
דבורה ואני הלכנו כמה שיותר קרוב לג'פרי שלקח את הבת של מיכאלה
ביד והלך מהר כל כך שכמעט היינו צריכים לרוץ, הסתכלתי לאחור
וראיתי איך כולם מסתרכים להם, מה שהיה מוזר זה שדווקא מי שפחדו
הכי הרבה הלכו הכי לאט.
ג'פרי עצר לרגע וביקש מדיד ללכת לאחור ולזרז את האחרונים,
חיכינו עוד קצת ואז ג'פרי התחיל שוב ללכת. הפעם הוא לא נתן יד
ומיכאלה ובתה הלכו ביחד, אני הלכתי ממש אחריו ודמיינתי לי איך
זה להיות ג'פרי, הרי אף אחד מאיתנו לא היה נכנס לשם לולה הוא,
אבל הוא היה יכול להיכנס גם לבד. הסתכלתי מסביב; מדי פעם אפשר
היה לראות איזו חיה קטנה מרחוק, עכשיו הכול יכול לקרות. דבורה
הלכה קצת מאחור ועומר היה לידי, נתתי לו יד ואמרתי לו בדרמטיות
"עד שהמוות יפריד בינינו" ופתאום זה הצחיק אותי ואמרתי לו "כמה
קל לומר את זה במקום כזה, אה...?"
המשכנו כשאנחנו עוברים עמודים ברוחב של אדם וחצי בערך, חשבתי
לעצמי שהעמודים האלה אמורים לחסום חיה שגדולה מהרווח הזה,
כנראה הקרנף.
פתאום דיד הגיע בריצה ואמר לג'פרי שמיכאלה והבת שלה נעמדו והן
לא מוכנות לזוז מהמקום. ג'פרי סימן לנו איפה לחכות ורץ מהר
להביא אותן. חיכינו שם בערך שתי דקות עד שהן הגיעו והמשכנו
בדרך.
אחרי כמה דקות הליכה הגענו לאגם. המון ציפורים חגו מעליו,
חסידות עמדו בתוך המים ואנחנו הלכנו לאורך הגדה. פתאום ראיתי
משהו גדול במים ולידו עוד משהו גדול. שתקתי והסתכלתי, היו אלה
היפופוטמים.

הגענו לסוף האגם ושם ג'פרי הסביר לנו שההיפופוטמים כמעט לא
יוצאים מהמים אבל אם במקרה הזכר אלפא שלהם יוצא אז חייבים לרוץ
מהר לעץ הכי קרוב והראה לנו שכל עץ מוקף בגדר נמוכה שההיפופוטם
לא יכול לעבור. עמדנו קרוב למים, מסתכלים על ההיפופוטמים
ונדהמים. ג'פרי אמר שנישאר שם, הוא הולך לקרוא לכל ההיפופוטמים
והוא תיכף חוזר.
נשארנו לבד, ג'פרי הלך לצד השני של האגם "כדי לחלק הזמנות
למסיבה" ופתאום הבת של מיכאלה אמרה "אני הולכת איתו". כולם
אמרו לה "לא! תישארי פה, הוא תיכף יבוא", אבל היא פשוט רצה
אחריו.
רועי תפס מקום קרוב לעץ, יחד איתו היו עוד כמה חוששים, דבורה,
אני, דיד, עומר, יויו, מיכאלה ועוד כמה עמדנו קרוב לאגם. אחרי
דקה בערך ראינו מרחוק קבוצה גדולה של היפופוטמים שוחים
לכיווננו וג'פרי והבת של מיכאלה חזרו. התקרבתי לאוזן של דבורה
ואמרתי לה שהבת של מיכאלה לא בדיוק בקו השפיות, בהתחלה היא
פחדה ונשארה מאחור, מה שסיכן אותה הכי הרבה, ואחר כך היא עושה
את כל מה שלא צריך לעשות כמו ללכת כשצריך להישאר ולדבר כשצריך
לשתוק.
ג'פרי הראה לנו את הזכר האלפא, אותו אפשר היה לזהות לפי התעוזה
שלו ולפי הקולות הרמים שבקעו מפיו. מדי פעם נפער פה של
היפופוטם אחר בתנועה שנראתה כמו פיהוק, ג'פרי נעמד קרוב לגדה
עם ידיים על המותניים ומאחור עם כל הבדים היה נראה כמו ציפור
גדולה. מדי פעם הוא השמיע קול שדמה מאוד לקולו של ההיפופוטם
ובשפתינו "גרפס" גדול וקולני; לכולם היה ברור מי הזכר אלפא
שלנו. מדי פעם ג'פרי סימן לנו עם היד לסגת, וכולם הלכו לכיוון
העץ, מי יותר, מי פחות. המים היו מלאים בהיפופוטמים שבאו לראות
אותנו לא פחות משאנחנו באנו לראותם, זה היה מדהים לראות את
ההקבלה בינם לבינינו, התנהגות עדר טיפוסית.

היה רגע שכמעט כולם נכנסו מאחורי הגדר, אבל ג'פרי הצליח לגרום
להיפופוטם לחזור למים.
אחרי בערך 20 דקות המשכנו הלאה לג'ירפות. הלכנו מהר אחרי
ג'פרי, ופתאום הגענו לירידה קצת תלולה והבת של מיכאלה ביקשה
שמישהו ייתן יד לאמא שלה. מיכאלה דהרה לידי בירידה, מישהו הגיש
לה יד מצד אחד ואני הגשתי לה יד מצד שני והיא במהירות דחתה את
שנינו ונפלה במהירות קדימה.
כולם נאספו סביב מיכאלה ששכבה עם הפנים לאדמה. מיכאלה הרימה
ראש ואמרה "הכול בסדר". הבת שלה הסתובבה, ראתה אותה וצעקה
"אמא" ומיכאלה ענתה לה "הכול בסדר". ניסינו לעזור לה לקום אבל
היא לא הצליחה. היא אמרה לבתה "נפלתי על אותה ברך". הבת שלה
התכופפה לרגל של אמה וניסתה להדריך אותה לחזור ולדרוך על הרגל.
אני החזקתי את מיכאלה מצד אחד ושאול החזיק בעדינות מהצד השני.
הבת של מיכאלה ביקשה מיויו שתבוא להחזיק במקום שאול, יויו באה
ואנחנו החזקנו אותה. מיכאלה ביקשה לשכב, השכבנו אותה והבת שלה
דיברה אליה ואמרה לה לנשום ונגעה לה ברגל. מיכאלה נשכבה על
הצד, משותקת מכאב, ומבקשת מבתה לא לגעת בה. ג'פרי ניגש ואמר
שעשרה מטרים מכאן יש בית מעץ שאם ניכנס אליו אז מיכאלה תוכל
לשכב שם לנוח. מיכאלה אמרה "תלכו אתם, אני אחכה לכם פה", אז
זהו שלא! האזור שבו היינו זה האזור של הקרנפים, לא מומלץ
להישאר שם, גם אם את פולניה זקנה עם סוכריות קרמל בתיק. הבת של
מיכאלה שאלה אותה אם להתקשר למד"א, מיכאלה ענתה כן, והבת שלה
אמרה לג'פרי: "לכו אתם לבית עץ ואנחנו נחכה כאן למד"א וכשישאלו
אותנו מה אנחנו עושות כאן אני אגיד שהתפלחנו כי רציתי לקחת את
אמא שלי לספארי."
ג'פרי אמר לה שהוא לא ישאיר אותן לבד ואז מיכאלה, שכנראה הבינה
שאין ברירה אחרת, אמרה שהיא יכולה לקום ואפשר להמשיך. תוך 20
שניות היא קמה והפעם לא אמרה לא לעזרה שהציעו לה. אני מצד אחד
ורועי מצדה השני, הולכים צעד צעד, ממשיכים אל הלא נודע.

בדרך מיכאלה אומרת לי "אני יודעת בדיוק למה נפלתי, זה היה
בשביל להעביר אותי שיעור, הייתי שחצנית וגאה וחשבתי שאני לא
צריכה עזרה ובגלל זה נפלתי". הבת של מיכאלה מדי פעם שאלה את
אמה לשלומה ומיכאלה ענתה בפשטות "כואב". המשכנו ללכת ואז
מיכאלה אמרה "זהו, מפה אני הולכת לבד" ושחררה לרועי ולי את
הידיים. רועי המשיך ואני נשארתי ואחרי שני צעדים הצעתי לה שוב
את ידי. הפעם היא הסכימה ואמרה "טוב, רק יד אחת". המשכנו ללכת
יד ביד, עברנו דרך שער ומשם עלינו במדרגות שהובילו לתוך מבנה
לא ברור עם עמודים גבוהים ודברים תלויים ולא הבנתי מה אני רואה
כשפתאום נגלה לעיניי אמפיתיאטרון קטן. הבנתי שאנחנו על הבמה
ונכנסנו מאחורי הקלעים. באוויר היו קשורים חבלים והמקום כולו
זעק הופעה. בערך חצי מהאנשים שהיו שם, היו קשורים איכשהו לבמה
- שחקנים, רקדנים, אמני רחוב ועוד, וכולם כאחד פנטזו באותו רגע
על מופע אקרובטיקה מרהיב או פירוטכניקה או הידרופאטיה או מה
שלא יהיה, כך שהיה משהו מאוד סימבולי במעבר דרך הבמה. דבורה
אמרה לי "זה לא יכול להיות שזה מקרי שזאת הדרך היחידה, זה לא
יכול להיות מקרי."
חצינו את האמפי כשג'פרי מסמן לנו להיות בשקט, וכשג'פרי אומר
להיות בשקט אז או שיש שם חיה שאנחנו לא רוצים להעיר או שאולי
עלולים לתפוס אותנו. כך או כך הלכנו בשקט, חוץ מהבת של מיכאלה,
שלה יש חוקים משלה.
הגענו לשער גדול ונעול והיינו צריכים לטפס קצת כדי לעקוף אותו.
לא טיפוס רציני במיוחד אבל אישה בת 60 עם בעיות ברגל...

לא ברור איך אבל מיכאלה עברה גם את זה. נכנסנו למתחם הפילים.
המשכנו ללכת ומיכאלה סיפרה לי שלפני כמה חודשים היא קרעה רצועה
בברך אבל היא לא הסכימה שינתחו אותה כי היא נגד רופאים ומאז
היא מרפאת את עצמה. הגענו אחרונות לאזור הפילים, שעונות על
הגדר הסתכלנו על החיה הגדולה והמרשימה הזאת שנמצאת בשטח נמוך
יותר משאר השטח כך שהם בעצם כלואים אבל לא בכלוב. ג'פרי ביקש
שנתקדם, הוא אמר שיהיה לנו הרבה זמן להיות עם הפילים מקרוב
יותר אבל קודם הולכים אל הג'ירפות. המשכנו בהליכה כשתשומת לבי
מתחלקת בין מיכאלה לבין הסביבה. פתאום שמתי לב איך כולם נהנים
ואני קצת לבד עם מיכאלה; מצד שני לא יכולתי לדמיין מצב שאני לא
שם. כשהיא נפלה הרגשתי כל כך מתוסכלת מזה שלא תפסתי אותה,
והדרך שבה היא נפלה הזכירה לי את סבתא שלי, כך שמאותו רגע
הרגשתי אחריות לשלומה, שכללה גם דאגה פיזית וגם לדאוג לכך שהבת
שלה לא תצליח להלחיץ אותה. מדי פעם היא הייתה מתקרבת ואומרת
לאמא שלה משהו כמו "מה שלומך? תראי כמה גברים יש מסביבך", או
"תראי כמה דואגים לך", או "תראי כמה בעיות את עושה", הכול
כמובן בצחוק אבל הדבר האחרון שמיכאלה הייתה צריכה זה תשומת לב
מהסוג הזה כי היא מיד הרגישה לא נוח, אז בכל פעם אמרתי לה
בשקט, שרק היא תשמע: "הכול בסדר, אין שום בעיה, אנחנו הולכים
צעד צעד, יש לנו זמן", ובכל פעם הרגשתי שאני חוסמת בכך את
ההשפעה המלחיצה של בתה שלמרות שכוונותיה היו טובות היא פשוט
עשתה הכול חוץ מלעזור.

כולם הלכו מהר אחרי ג'פרי ואנחנו אחרי כולם. חשבתי לעצמי שאף
אחד לא הציע להחליף אותי או להיות יחד איתי ובדיוק כשחשבתי על
זה, שמתי לב למשהו שלא שמתי לב אליו לפני כן - לידי הלך שאול
בשקט בשקט, לא דיבר ולא עשה כלום, פשוט הלך איתנו וכשהסתכלתי
עליו הוא חייך. איך לא שמתי לב שבזמן שאני מרגישה נטושה במערכה
הולך לצדי מישהו ועושה בדיוק את מה שהייתי צריכה, נמצא שם
איתי.
הגענו אל הג'ירפות, שנמצאות במתחם דומה למתחם של הפילים,
והתיישבנו על המשטח המוגבה שתוחם את הג'ירפות, ליד כלי ההאכלה
הגדול שלהם. ג'פרי נעלם לרגע וכשחזר ידיו היו מלאות בכדורים
גדולים. הוא התחיל לחלק את הכדורים וכשקיבלתי את הכדור שלי
גיליתי שזה לא כדור אלא כרוב.
ג'פרי אמר לנו לפרק את הכרוב לעלים וכשיבואו הג'ירפות, לתת להן
לאכול. חיכינו נרגשים, חוששים וקצרי רוח. אני ישבתי במרחק מה
ממיכאלה ולחשתי לרועי ולדבורה באוזן שמדי פעם יעזרו עם מיכאלה
כי אני צריכה קצת חופש. הם הבינו מיד, אני נרגעתי ועכשיו היינו
עסוקים בלחכות לג'ירפות והנה אחת הגיעה, כל כך אלגנטית וכולם
הושיטו ידיים מלאות עלי כרוב למעלה גבוה שהג'ירפה תאכל מהידיים
שלנו. הסתכלתי על רועי ובפעם הראשונה ראיתי אותו נהנה באמת,
רגוע ונלהב כאחד. באותו רגע ידעתי שהוא היה צריך לראות את
הג'ירפה כדי לעשות את הסוויץ' ופתאום הוא אמר "אני מאוהב
בג'ירפה".

הג'ירפה נשארה קרובה אבל העדיפה לאכול מכלי ההאכלה שלה ולא
מהידיים שלנו, ג'פרי אמר שבדרך כלל הן מגיעות בקבוצה ואז הן
אוכלות מכולם. הוא היה קצת מאוכזב, אבל בשבילנו גם ג'ירפה אחת
ממרחק של שני מטר מאיתנו זה מרגש.
אחרי כמה דקות ג'פרי קם ואמר שצריך להמשיך, הסתכלתי לכיוון של
מיכאלה כדי לראות שמישהו עוזר לה לקום. סביבה היו הבת שלה ועוד
שני אנשים אבל היא התעקשה לקום לבד. הדרך הייתה שיפועית וחששתי
שהיא תיפול. ניגשתי אליה, נתתי לה יד והמשכנו ללכת. אחרי 30
מטר ראינו את כל החבר'ה מתלהבים, עומדים ליד גדר לא גבוהה
ומאכילים את הג'ירפות שג'פרי כל כך רצה שיבואו אלינו קודם.
התקרבנו גם אנחנו. שאלתי את מיכאלה אם גם היא רוצה להאכיל אותן
והיא אמרה שכן, ואני חשבתי לעצמי כמה שהאישה הזאת מיוחדת
ומקסימה ואמיצה ועוד הרבה דברים. התקרבנו והאכלנו את הג'ירפה
בעלת השפתיים המשתרבבות והמקסימות; כמו ילדים קטנים התלהבנו
וצחקקנו מדגדוג השפתיים.

ג'פרי רצה שנתקדם עוד. בלב כבד עזבנו את הג'ירפות המקסימות
והמשכנו נרגשים להרפתקה הבאה.
הגענו לארגזים ענקיים כמו שיש בפרדסים לאיסוף הפרי. בפנים היו
כרובים, עגבניות, לפתות, תפוחי אדמה ועוד. לרגע נבהלתי כי
ידעתי שאנחנו אמורים לראות את הפילים עכשיו וחשבתי שג'פרי הלך
לקרוא לפילים ובעוד רגע נהיה קרובים לצלחות שלהם, ואז ראיתי את
כולם לוקחים מהפירות ומהירקות והולכים לכיוון אחר. לקחנו גם
אנחנו כמה שיכולנו והמשכנו לכיוון הפילים אבל הפעם לא היינו
גבוהים ורחוקים מהם אלא קרובים אליהם ובגובה שלהם, אבל מאחורי
סורגים עבים.

הפיל הראשון שראינו היה פיל ענק, מסתבר שהוא בין הגדולים ביותר
שיש בכל העולם. עמדנו שם מולו, וג'פרי הראה לנו איך להאכיל
אותו. אפשר לתת לו כרוב שלם ענק והוא אוכל אותו בביס אחד; אתה
מחזיק לפניו משהו והוא שולח את החדק דרך הסורגים ומגשש עד שהוא
מגיע לפרי ואז פשוט שואב אותו בדיוק כמו שואב אבק ומחזיק אותו
בוואקום עד שהוא מכניס אותו לפה. ג'פרי הראה לנו איך הוא גורם
לו להרים את החדק ולפתוח את הפה ככה שאפשר להכניס לו את האוכל
ישר לפה, התקרבנו גם אנחנו למרחק סביר מהפיל. עומר, שעמד קרוב
לפיל, היה נראה מאוהב, חיפש עוד ועוד אוכל לתת לו, ליטף לו את
החדק וחייך חיוך חמוד וטיפשי.
מיכאלה ואני עמדנו עם הכרוב ביד. הפיל שלח את החדק, גישש עד
שהגיע לכרוב שלי, הצמיד את החדק לכרוב ובשאיבה העלה אותו עד
לפה תוך כדי שהוא נוגע לי ביד עם החדק שלו שהרגיש כמו צמיג של
משאית. ג'פרי ניגש למיכאלה והזמין אותה להכניס את האוכל ישר
לפיו, בשביל זה צריך ממש להתקרב אליו, אני הייתי צריכה עוד קצת
זמן הסתגלות לקרבה אל הפיל; מיכאלה מיד הרגישה את החשש שלי
ואמרה לי בלחש "את פוחדת?" אז עניתי לה "כן, קצת", אז היא אמרה
"בואי נלך לראות את שאר הפילים".
התחלנו להתקדם, כשברקע קולות ההתלהבות של כולם. אפשר היה
לדמיין בקלות שמדובר בחבורת ילדים בני 5. גם אני רציתי להתגבר
על המחסומים שלי ולהתלהב כמו ילדה שמדגדגים אותה בבטן. דבורה
ניגשה אליי ונתנה יד למיכאלה במקומי. לקחתי כמה בננות והתקרבתי
לפילה חמודה ששלחה את החדק שלה כמעט לפנים שלי. התחלתי להאכיל
אותה ועוד אחת הצטרפה ושתיהן שולחות את החדקים שלהן לכיוון
הפנים שלי ואני מסתכלת עליהן וזה נראה לי כמו מחול חייזרים.
אני האכלתי אותן והן רקדו לי את מחול החייזרים. פתאום שמעתי
קולות התלהבות מוכרים; זה היה עומר שלומד איתי. הוא כבר הרגיש
כל כך בטוח עם הפיל שהוא עמד בין הסורגים כשחצי גוף בצד של
הפיל והחצי השני בחוץ והוא ליטף אותו בחדק ובניבים והכניס לו
בננות בעדינות לתוך הפה כאילו שהוא מאכיל תינוק ולא חיה עצומה
שיכולה למעוך אותו ברגע.
ניגשתי אל עומר ונתתי גם אני בננה לפיל אבל לא ישר לפה כי
עדיין פחדתי ואז הפיל הפנה אליי את החדק שלו ולפני שהבנתי מה
קורה, הוא נשם עליי, ענן כבד של ריח פה אפף אותי ואת עומר,
שביצענו נסיגה מעורפלת כמו שני נוודים שיכורים - מישהו לא צחצח
שיניים לפני השינה.
הבטתי במיכאלה שהצטיידה בלפתות כדי להאכיל את הפילות החמודות
שהאכלתי קודם ופתאום הבת שלה באה ואמרה לה: "אמא, תני לי רגע
את מה שיש לך ביד." מיכאלה אמרה לה שהיא לא רוצה לתת לה והבת
שלה חזרה ואמרה: "נו אמא, אני רוצה את מה שיש לך ביד." רק כדי
שתבינו, היו לה שלושה כרובים גדולים בידיים, לא הייתה שום סיבה
שהיא תצטרך את הלפתות אבל בסוף מיכאלה נכנעה ונתנה לה את
הלפתות רק כדי לראות את הפרצוף המנצח על פני בתה, שרק רצתה
למנוע ממנה להתקרב שוב לפילים.
אחרי כמה דקות ג'פרי אמר לנו שצריך להתקדם. התחלנו ללכת
כשפתאום מיכאלה הסתובבה אחורה והלכה לכיוון הקיר שליד הכלוב,
שם עמדה הבת שלה כשהיא חובקת את הכרוב והלפת, וכשהיא ראתה את
מיכאלה מתקרבת היא אמרה לה: "אמא, אני צריכה להיות קצת לבד,
תעזבי אותי." מיכאלה נסוגה אחורה והמשיכה איתנו, משאירה את בתה
שצריכה רגע לבד עם הכרוב והלפת וצחקה במרירות "היא לא מוכנה
להיפרד מהכרוב".

ג'פרי הלך להביא את הבת של מיכאלה ואנחנו חזרנו בדרך שבאנו,
אמרנו שלום לג'ירפות ושוב לפילים מלמעלה, הגענו לשער הגדול
והיינו צריכים לטפס חזרה החוצה. אמרתי לבת של מיכאלה שתעבור כי
לא רציתי שהיא תהיה ליד אמא שלה כשהיא עוברת את השער אבל היא
ענתה לי: "לא, אני רוצה שקודם אמא תעבור." מיכאלה הלכה לשער
ואז הבת שלה אמרה לה: "אמא, בואי תנוחי קודם, אמא, את חייבת
לנוח קודם, בואי שבי לידי, אני רוצה לשמוע אותך נושמת, אמא,
בואי שבי לידי, אני לא שומעת אותך נושמת, אמא, תשאפי ותנשפי,
נו אמא, אני לא שומעת..." הסתכלתי על מיכאלה שהסתכלה על בתה
ואמרה לה: "טוב, חמודה, הנה אני יושבת, אני נושמת" והבת: "אמא,
תנשמי", והאמא: "אני נושמת, הנה, את שומעת שאני נושמת?" מיכאלה
אספה את בתה שנראתה כל כך קטנה ושבירה וחיבקה אותה. ג'פרי קרא
לי לעבור את השער וסימן לי שהוא יטפל במצב. עברתי והמשכתי
בהליכה, כולם כבר התקדמו ולרגע הרגשתי לבד ואז הגעתי לאמפי
וראיתי את חגית מהלימודים שלי, השותפה של מיכל עומדת על
המדרגות ומחכה; לא דיברנו כמעט כל הלילה וכל כך שמחתי לראות
אותה והיא אותי וירדנו שתינו במדרגות ועלינו על הבמה והחלטנו
לחכות על הבמה כדי שמי שיגיע מכיוון השער לא ירגיש לבד ופנטזנו
יחד על הופעה מרהיבה על הבמה ואז ראינו את מיכאלה ועומר
מתקדמים ויורדים במדרגות. קיבלנו את פניהם בעלייה לבמה, נתתי
יד למיכאלה, עברנו את הבמה, ומאחורי הבמה חיכו שאר חברינו למסע
הלילי וכשג'פרי הגיע עם האחרונים עברנו את השער, כולם רגועים
ומהורהרים, חוץ מהבת של מיכאלה שלא הפסיקה לדבר.

דבורה ניגשה לבת של מיכאלה והלכה איתה והקשיבה לה לסיפורים
מהתנ"ך, פילוסופיה, מלאכים ועוד כמה דברים לא ברורים והיא
דיברה ודיברה.
אני הלכתי עם מיכאלה ואמרתי לה שבלימודים אנחנו עובדים הרבה על
השתרשות בקרקע כי כמו שעץ לא יכול לשרוד ללא שורשים כך גם
אנחנו, הוא יכול להיות בלי עלים, בלי ענפים, אבל לא בלי
שורשים, והיא הקשיבה לי ואמרה לי: "את חושבת שזאת הבעיה שלי?
שאני לא משתרשת?" אמרתי לה: "כן, נראה לי ככה, את כל כך ממהרת
עד שאת לא שמה לב אם יש אדמה לרגלייך. תלכי צעד צעד לאט לאט,
תרגישי איך בכל פעם שהרגל שלך נוגעת באדמה, יוצא ממנה שורש קטן
ומשתרש ועד שהוא לא השתרש הרגל לא זזה, צעד צעד שורש שורש..."
הבת של מיכאלה שוב חזרה להצקות שלה אבל הפעם לדבורה, מיכאלה
ניסתה להתערב ומיד הרגשתי איך היא שוב מאבדת את שיווי משקלה אז
אמרתי לה בציווי: "את תשרישי!" אז היא צחקה והמשכנו בדרכנו,
מושרשות ויציבות, לכיוון היציאה, כשבאיזשהו שלב שמתי לב שהבת
של מיכאלה סוף סוף בשקט. דבורה סיפרה לי למחרת שהיא דיברה
ודיברה עד שפתאום היא אמרה "אוי, דיברתי יותר מדי" והשתתקה
מיד.
מיכאלה אמרה לי: "את המלאך שלי הלילה. לא, בעצם היו לי הרבה
מלאכים, אבל את..."

הגענו לעמוד וג'פרי אמר לנו שאפשר לצאת עכשיו או שאפשר להמשיך
עוד 50 מטר לראות את הזברות 10 דקות ואז לחזור, כולם אמרו
"קדימה לזברות!" המשכנו עוד כ-50 מטר עד שהגענו לאזור קטן
ומגודר של עצים. ג'פרי אמר שניכנס פנימה ואמר לנו שהוא הולך
לרגע והצביע לכיוון שאליו צריך להסתכל.
עברו שתי דקות, הרעש מכביש גהה גבר פתאום כאילו עברו שם 20
משאיות בבת אחת, כשפתאום אנחנו רואים להקה גדולה של זברות רצות
במהירות; אולי 100 זברות רצות בלילה עד שנעלמו בחושך. ג'פרי
חזר ואנחנו המשכנו חזרה לכיוון היציאה. הלכתי עם דיד ודיברנו
על הפילים ועל כמה החוויה הייתה שונה אם לא היו סורגים בינינו
ונכנסנו למצב רוח פיוטי והרי איך אפשר שלא, אחרי הכול אין כמו
דימויים מהטבע כדי להפוך כל שיר דיכאוני למעט יותר מובן או
מוחשי.

שוב הגענו לעמוד היציאה ושוב לא יכולתי לדמיין איך מיכאלה
תצליח לטפס את הטיפוס האחרון שלנו ללילה הזה, אבל ידעתי שהיא
תצליח ולא כי היא כל כך חזקה אלא כי פשוט אין ברירה אחרת - יש
חומה וצריך לעבור אותה. מאמץ אחרון וזה הסוף למסע הלילי המופלא
שלנו.
אחד אחד התחילו לעבור בזהירות כשפתאום נזכרתי שיש לי תמרים
בתיק אבל איפה התיק שהיה לי על הגב כל הדרך? הוא לא על הגב שלי
עכשיו, ניסיתי להיזכר איפה הורדתי אותו ולא הצלחתי לזכור דבר.
כל הלילה התערבב לי בזיכרון ולא הצלחתי להיאחז בשום דבר
קונקרטי עד שפתאום הכול התבהר והסתדר לי בראש. כשהגענו לאזור
של הזברות אז במקום לטפס עשיתי כמו מיכאלה ועברתי דרך הגדר
בהתכופפות ושם הורדתי את התיק. ג'פרי אמר לנו שנמשיך לעבור
והלך להביא לי את התיק.

הגיע הרגע הגדול, הטיפוס האחרון של מיכאלה; עזרנו לה מכל
הכיוונים אבל ללא כל ספק, היא טיפסה. כולם זרקו הוראות אחד אמר
"תזיזי את הרגל שמאלה" השני אמר "ימינה" השלישי בכלל אמר "מה
פתאום, תזיזי אחורה" והבת של מיכאלה צועקת לה מלמטה "אמא
תנשמי, אמא תנשמי, אמא, את נושמת? אני לא שומעת שאת נושמת"
ובתוך כל ההמולה הזאת, מיכאלה אומרת לי בשקט "אל תדאגי, אני
שומעת רק אותך" וככה נעלמו הקולות מסביב ויחד עברנו את החומה
הגדולה. מיכאלה מיד שלפה סוכריות חמאה לכל מי שירד למטה וכשסוף
סוף ירדה מי שלא הפסיקה לדבר כל הלילה, נתנה לה אמא שלה
סוכרייה וכשהיא אמרה "אבל אני לא רוצה" אמרה לה אמא שלה
"תשתקי, כולם מוצצים" כולנו צחקנו והיא אכן שתקה ומצצה ועברנו
בחזרה את הכביש בזהירות. כולם התנשקו והתחבקו ואני נפרדתי
ממיכאלה שהודתה לי וחזרה באוזניי על הדברים שלמדה ממני הלילה
"לאט לאט, צעד צעד ולהשתרש" וכשניגשתי לבת של מיכאלה לומר לה
להתראות אז היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "אותך לא ראיתי הלילה,
איך יכול להיות שפספסתי כזאת חמודה?"

באמת איך יכול להיות?



כל השמות שונו פרט לג'פרי האחד היחיד והמיוחד...