כבר שנים אני מחכה לו, סוקרת היטב את הרחוב בעוברי בו, את

יושבי האוטובוס, את המחכים בתור לקופה בסופר... ראיתי

אותו רק פעם אחת וזה הספיק. עיניו לא עוזבות אותי, כמו גם

ההשתקפות שלי בהן. החלטתי לחכות לו. הסרטים האמריקאים

עם ההפי-הנד ושפע הרומנים הרומנטיים ששתיתי בצימאון

נעורי, עשו עבודתם נאמנה וזרעו בי את זרעי הכמיהה,

הכיסופים ואת חוסר ההסתפקות במה שיש, ושכנעו אותי שלא

להפסיק לחפש. לחכות. "אשרי המאמין." אז אני מחכה.

ובינתיים, אוזני אטומות לקולות העולם ומכוונות לקלוט רק את

צעדיו הטופפים בדרכו אלי, "פעמי משיח." ועיניי, אולפו

בסריקות מהירות של סביבתן והן נפערות ומביטות נכוחה, אך

אם קלטו צללית או בדל צל חמקני המזכירים לי אותו.


הפסיכולוג שלי חושב שאני חייבת להשתחרר מהקיבעון בו אני

שרויה כבר שבע שנים, הוא שם לו כמטרה לעזור לי לשפר את

הדימוי העצמי שלי, לאהוב את עצמי ולהתמודד עם המציאות כפי

שהיא. דווקא הצליח לעזור לי קצת. באמת שפרתי את הבטחון

העצמי שלי והשתמשתי בו כדי לזרוק את הפסיכולוג שלי

לעזאזל ולהכריז שאני מספיק חזקה להתמודד עם הבעיות שלי

לבד. כזאת אני. אובססיבית. אפילו את עצמי אני מצליחה

לעצבן. בא לי להרביץ לעצמי לפעמים על איך שאני הורסת

לעצמי את החיים עם הציפייה המאכזבת הזו, ונהר הדמעות

הלא -אכזב המתלווה אליה.

אבל ככל שאלו הקוראים לעצמם "אוהבי" מתעקשים איתי יותר

על השינוי שאני חייבת לעבור, כך אני מצמיחה עוד שכבות של

הגנה, משתבללת לי היטב בתוך עצמי ובתוך שפע קליפותיי

המבודדות אותי מהעולם, וחורצת לשון לכולם.

אלו החיים שלי! הוא החלום שלי! זו הבעיה שלי!

ואני הולכת לישון שוב לבד. ממקמת עצמי בחציה הימני של

המיטה הגדולה, תרגולת לאפשרות שבקרוב אחלוק אותה עימו,

וגם כשקר לי מאד, אני משאירה כנף שמיכה גדול ומיותם בצד

שלו.

והלילה שוב חלמתי עליו. התנשקנו. הוא הצמיד אותי בגופו

החזק לקיר שמאחורי, אוחז את ידיי בידיו החזקות מעל לראשי

כמנסה להכניעני. כאילו הוא צריך להתאמץ בכלל. השפתיים

שלו הדיפו ריח של סוכריית תות והלשון שלו היתה חמימה

ומלטפת בתוך פי. הוא ליקק אותי, יונק אותי אליו כחתלתול

אל מול פיטמת אימו.

אני מתעוררת מיוזעת כולי לתוך הריק השחור והמוחשי של

החדר שלי, הולכת לאמבטיה ומאוננת עם זרם המים. הגלים

מטלטלים אותי, חזקים וסוערים, וברגעי השיא אני קוראת לו

בקול "בוא, בוא כבר, אני כה ריקה בלעדיך."  זרם המים מטפס

כעת מעלה לעבר פני, שוטף את דמעותיי הזולגות.