"אבא, מה זה בית קברות?"
"ילדתי, בית קברות זה מקום בו נמצאים כל האנשים שכבר לא חיים,
שהלכו מעולמנו. לך יש את הבית, ולהם יש את הקבר בן הם נמצאים.
לפעמים הולכים לבקר אותם."
"אבל אבא, אני לא מבינה!"
"את תביני כשתגדלי ילדה, את עוד תביני. אני רק מקווה שלא
תצטרכי לבקר בבית קברות."

שיחה שהיתה לי עם אבי בגיל 5


"אבא, אני לא רוצה!
לא רוצה ללכת לבית קברות!
זה עושה לי רע לעמוד שם, אני גם לא רוצה לבכות, אז יחשבו שאני
חלשה, וכם האנשים הקרובים אלי יראו אותי במצב כזה וגם אנשים
שאני לא מכירה. אני לא רוצה שיחשבו שאני חלשה. לא רוצה ללכת
להלוויה, אני אשבר אבא, אני אשבר.
והדמעות לא מפסיקות לרדת..."

"טל...את לא חייבת ללכת, אבל אני חושב שכדאי לך לבוא כדי
להיפרד ממיכל בפעם האחרונה. את תתחרטי על זה אם לא תבואי."

שיחה שהיתה לי עם אבי לפני שלוש שנים 11.9.98


אני זוכרת את זה טוב מאוד, כאילו זה היה ממש אתמול, הכל כל כך
בהיר כשמש, כל פרט קון חקוק במוח שלי...
אני זוכרת איך לכולנו היה חם מאוד בגלל המזג אוויר, יצאנו
מהבית, היתה תחושה שמישהו חסר - היא! היא היתה חסרה, אבל היא
שכבה בתוך ארון בתוך הג'יפ הצבאי כשחייילים היו משני צדדי
הארון. הלכנו קצת אחרי הג'יפ הצבאי, וכל הדרך חשבתי - מיכל,
נוח לך שם? לא צפוף לך בתוך הארון? לא חם שם? יש לך מספיק
אוויר? היא לא מתה, היא לא מתה!!!

ההלוויה - כשהגענו לבית קברות והוציאו את הארון מתוך הג'יפ
הצבאי נשברתי, נשברתי לרסיסים שעד היום לא אוחו עד הסוף חזרה.
ברגע שהכניסו את הארון לאדמה שוב נשברתי, הפעם כבר ממש רציתי
לצרוח - היא חיה! למה אתם קוברים אותה? למה? היא חיה! רציתי
לצעוק לאלוהים (אז עוד האמנתי בו) - מה אתה עושה? אתה רואה
אותי פה למטה בוכה? אתה רואה את אמא של מיכל נשברת? אתה רואה
איך שברת את כל האנשים שהיו קרובים למיכל לרסיסים קטנים מאוד?
אתה הורס אותנו אלוהים. אתה רואה את זה? אתה רואה? אתה אוהב את
מה שאתה רואה?



שבוע אחרי ההלוויה: עלינו לקבר, זה מנהג יהודי לעלות לקבר אחרי
שבוע, זה לא היה אותו דבר בכלל. אני כבר לא הרגשתי...לא הרגשתי
שמיכל שם, מיכל, אני לא חושבת שאת פה!!! ואני יושבת ומדברת מול
אבן אפורה וקפואה וכל כך מנכרת שעליה חקוק באותיות: סג"מ מיכל
בת רות ומוטי עדתו עם הסמל של צה"ל ליד. אבל האבן הזאת הכל כך
מנכרת ואפורה ומרוחקת כל כך הפוכה ממה שאת היית, לכן לא האמנתי
שאת כבר שם, כי את הרי הית ההפך הגמור האבן הזאת, את הית כל כך
חייכנית ואופטימית ואהבת את הארץ - אותה ארץ שגזלה אותך
מאיתנו. מיכל - את כבר לא שם, למה אני מדברת איתך אבל לא
מרגישה שאת מקשיבה? למה פתאום אני כבר לא חושבת שאת פה בקבר?
מה זה בכלל בית קברות אם את לא שם?
מיכלי, אני זוכרת אותך! אני לעולם לא אשכח! אני אוהבת אותך
מאוד ומתגעגת עוד יותר! אני מקווה שאת יודעת עד כמה.


לזכר סג"מית מיכל עדתו ז"ל קצינה בצה"ל שנרצחה ע"י מחבל
ב9.10.98 בבקעת הירדן.
יהיה זכרה ברוך.