בביתי ישנה קופסה גדולה מברזל. עיטוריה דומים לפרחים, פרחים
גדולים וסימטריים. מושלמים מדי. על הקצוות יש מעקי ברזל שמלאים
בנקודות בליטה ושקיעה. הקופסה נוהגת לשבת על אדן החלון ולאסוף
סיפורים. בשני הפרחים שעל הפאה שפונה לחלון היא מסתכלת. במעקי
הברזל היא שומעת. וכאשר פותחים אותה, היא אפילו מספרת מה שהיא
ראתה.
כאשר הייתי קטנה, נהגתי לשבת יחד איתה על אדן החלון ולאסוף
סיפורים. לאחר מכן, הייתי שמה בתוכה את הסיפור שראיתי ושם
שומרת. לאחר יום הייתי חוזרת ומגלה שחפץ תפס את מקומו של
סיפורי.
אני זוכרת את היום שבו ירד שלג. יצאתי החוצה, שיחקתי עם אמי
ועם כלבי והקופסה הביטה עליי מלמעלה. לאחר שחזרתי לביתי כדי
להתחמם, ניגשתי לקופסה כדי לשמוע מה היא ראתה. בתוכה היה מנח
כתר זהוב, ישן. הבטתי בו בעיניים מוקסמות, האור שנבע ממנו היה
רגוע להפליא. הושטתי ידיי אל הכתר, שמתי אותו על ראשי, אך לא
הרגשתי דבר קורה לי. נשארתי באותו בית, באותו יום סגרירי.
החזרתי את הכתר למקומו בקופסה, וכאשר התכוונתי לסגור את
הקופסה, שמעתי את הכתר קורא לי לשוב אליו. בהיסוס רב, פתחתי את
התיבה לרווחה, הנחתי שוב את הכתר על ראשי. עדיין חשתי דומה
לאיך שהרגשתי קודם, מרומה. כאילו הכתר הזה מנסה לעבוד עליי
ולגורם לי להיות מושפלת מפני שחשבתי שהוא קסום.
שוב החזרתי אותו לקופסה, והשארתי את הקופסה פתוחה על אדן
החלון.
התיישבתי לידה וראיתי אדם נופל בשלג שליד ביתו, הצמדתי את ידיי
לחלון והידיים המשיכו מבעד לזכוכית. עברו בו כאילו היה מים.
לאחר מכן הכנסתי את ראשי לשם והמשכתי ללכת. ראיתי את העקבות
שהותיר האדם בשלג. צמוד אליהן ראיתי את עקבותיו של כלבי. עקבות
לא גדולות ולא קטנות, כמו של זאב, אבל כלב, מלאות בחדווה
ובאומץ. התיישבתי על השלג, וחשתי כיצד אני נופלת אל תוך האדמה.
כך למטה, למטה, במהירות כמו של פתיתי שלג. לידי ראיתי עוד אלפי
אנשים נופלים, וכולנו היינו בצבע לבנבן. לבסוף נחתנו על ערימה
ענקית של אנשים אחרים. אנשים שכנראה נפלו כמונו. אני התגלגלתי
במורד הגבעה הזו והגעתי למראה עליה הייתה הערימה. הכנסתי את
רגליי לתוך המראה וחזרתי שוב לאדן החלון, עכשיו עומדת.
סגרתי את התיבה ורצתי בבהלה אל ההסקה החמה. רק מאוחר יותר
התברר לי מה הנס בו זכיתי. שנים לאחר מכן, כאשר ניסיתי לחזור
על הנס, פתחתי את הקופסה, הכתר היה בה, אבל אני נשארתי במקומי.
למרות שחזרתי על אותו תהליך, לא זכיתי שוב לנס.
לא הצלחתי לצאת שוב למסע בין פתיתי השלג. כנראה שכל הסוד טמון
בילדות.