חוזר הביתה באוטובוס, נסיעה של שלוש שעות וחצי פלוס עצירה
באמצע של 10 דקות. התיישבתי ליד החלון והסתכלתי על הנוף הפשוט
יפה. האוטובוס היה חצי מלא וזו רק התחנה הראשונה מבין ה-24
שבהמשך. ניסיתי להירדם אבל הרעש מסביב ממש הפריע, כמו יתוש
שמזמזם לך באוזן כשאתה מנסה לישון.
אדם בספסל האחורי התחיל פתאום לדבר בקול רם, הוא דיבר עם חבר
שלו. הוא ממש צעק, זה לא שהפלאפון היה דפוק, הוא פשוט רצה שכל
האוטובוס ישמע אותו. הוא סיפר לחבר שלו איך סידר לבן שלו
שיעורי נהיגה ב-45 שקל לשיעור, ואיך ארגן קומבינה שהוא גם
יעבור את הטסט. "דיברתי עם הטסטר כבר, הוא בחור נשמה". לא רק
שכל האוטובוס שמע אותו, הוא אפילו העיר אדם מבוגר במושב לפניי.
איך שהוא ניתק התחלתי להיוודע לקולות אחרים, קצת יותר שקטים.
שני חברים בני 13 בערך שישבו כמה מושבים מאחורי ומשמאלי, החלו
לריב, ממש כמו ילדים קטנים. הם משחקים בקבוצת כדורגל לצעירים,
והם חוזרים מהאימון הביתה. עוד רגע והיו נותנים מכות אחד לשני.
מזל שהייתה אישה מבוגרת שישבה מאחוריהם, שברוב חוצפתה התערבה,
הפרידה ופייסה בין הנצים.
פתאום, שמתי לב שצעירה שישבה ממש מלפניי, בת 20 לערך, מדברת
בסלולרי. לא יכולתי שלא להפנות את תשומת לבי לשיחתה. היא אמנם
דיברה הרבה יותר חלש מהאיש שבספסל האחורי, אבל היא הייתה כל-כך
קרובה אליי שלא יכולתי שלא לשמוע את דבריה. אפילו שני הילדים
שחזרו לריב לא מנעו זאת. "נורא נהניתי אתמול בלילה", היא אמרה
לאדם בצד השני. "זה היה אחד הערבים המדהימים בחיי", המשיכה,
"... אבל אני לא חושבת שזה יעבוד בינינו. תראה, שש שנים זה אכן
תקופה ארוכה, אבל חשבתי על זה הרבה ונראה לי שזה לא ילך".
שיחתה די נכפתה עליי. אמנם יכולתי לעבור מקום, אבל זה לא היה
נראה טוב. חוץ מזה, השיחה די החלה לעניין אותי, אולי אכתוב על
זה פעם קטע. איך שהתחלתי להתעניין, צלצל הסלולרי של האדם בספסל
האחורי. ומשום מה, גם את הצלצול שלו כל האוטובוס שמע.
כבר מה"הלו" הצעקני שלו הבנתי שזה הולך להיות נאום מעורר ורוע
בלי מקרופון, ולא מאלף כלל. הכי הרבה מעלף. זו הייתה אישתו
שהתקשרה, ועכשיו כל האוטובוס יודע כמה הוא אוהב אותה, וכמה הוא
מתגעגע. ושאישתו צריכה לדבר עם ה"כהנים" כדי שיוכלו לקפוץ
אליהם בשבת לראות כדורגל.
איך שהוא סיים תשומת לבי הופנתה לשיחתה של המבוגרת מאחורי שני
הילדים הכדורגלנים. היא דיברה עם בנה בסלולרי והסבירה לו איך
להוציא את האוכל מהמיקרוגל והוסיפה שלא ישכח להכין שיעורים.
בסוף ניתקה ונתנה מבט בשני הילדים שהביע משהו כמו "הבן שלי הוא
לא פרחח כמוכם, בושה!"

עדיין לא הצלחתי להירדם. האוטובוס עצר באחת התחנות ועלו חייל
וחיילת. החייל, שהיה נראה קרבי משהו, התיישב כמה ספסלים לפניי.
עוד לפני שהאוטובוס המשיך לנסוע, הוא נרדם על החלון והזיל ריר
על הכומתה ששימשה לו ככרית.
החיילת התיישבה אף היא כמה ספסלים לפניי, שמה אוזניות וחייכה
דרך החלון לחברותיה שחיכו בתחנה לאוטובוס אחר.
תחנה אחת אחרי זו, נראה לי בחדרה, עלו עוד כמה אנשים: עובד
תאילנדי שכל בגדיו מלוכלכים בסיד. אישה מבוגרת שעלתה עם שבע
שקיות אחרי שעשתה קניות בסופרמרקט (גברת עם סלים). צעירה בת 17
לערך שעלתה עם שבע שקיות אחרי שעשתה קניות בקניון. אדם עם
זיפים, מעיל ותיק גדול שכאשר נכנס לאוטובוס כולם נעצו בו
עיניים ושני הילדים התלחששו ביניהם והאישה מאחוריהם נראתה ממש
מפוחדת.
בנוסף נכנסו עוד שני אנשים בגיל העמידה שישר פינו להם שני
צעירים מקום לישיבה. עלה גם צעיר עם מכנסי ג'ינס קרועים, חולצה
של להקת רוק, שער ארוך עד הכתפיים, זקן, עגיל באף, בגבה, בשפה
ושניים על אותה אוזן. עלתה גם אישה מבוגרת בת 31 פחות או יותר
שהתיישבה לידי. היא לבשה מכנסי עור, מעיל ג'ינס, שני עגילים
גדולים, והיה לה אף גם די גדול. איך שהתיישבה לידי, שאלה בקול
צרוד: "יש'ך אש?"
עניתי, "לא, ושתדעי - אסור לעשן כאן."
"טוב, טוב, שתוק כבר", השיבה לי בפרצוף עקום ואף גדול.
האוטובוס החל לנסוע כשהוא כמעט מלא.

אחרי שתי תחנות נוספות הגענו לעצירה של עשר הדקות. כמעט כולם
ירדו מהאוטובוס, מלבד החייל שהמשיך לישון והצעירה שישבה מושב
אחד לפניי, שהמשיכה לדבר בפלאפון.
אני ירדתי לקנות עיתון ושאר האנשים ירדו לקנות אוכל ולעשן
סיגריה. האדם הצעקני הדליק לאישה שישבה לידי סיגריה והחל
לפלרטט איתה. משום מה, עשה זאת בקול הרבה יותר חלש. יותר חלש
מהצעירה שנשארה באוטובוס להיפרד מחבר שלה בפלאפון.
חלפו להן עשר הדקות. כולם חזרו לאוטובוס. הנהג אחרי שאכל שני
בגטים עם סלט טונה. הפרחה חזרה אחרי סיגריה. הילדים עושה רושם
שהתפייסו בפעם השלישית וחזרו כל אחד עם גלידה. הצעיר עם השער
הארוך חזר עם חבילת סיגריות מוזרה. הגברת עם סלים חזרה עם עוד
שקית של ירקות שכנראה שכחה לקנות בסופרמרקט. הצעירה עם השקיות
מהקניון חזרה עם צמיד יפה וסגול וזוג עגילים חדשים. גם
התאילנדי חזר, ורק אז שמתי לב שהוא חובש כובע שכתוב עליו "תנו
לחיות לחיות". חזרתי למקום שלי, והפרחה חזרה לשבת ליד האדם
הצעקני מאחורה. האוטובוס המשיך לנסוע.

הנהג הדליק רדיו, אחלה מוזיקה. ואז... כמו בכל שעה, חדשות.
מסיבה כלשהי, שאינה מובנת לי, איך שהחל האות לתחילת החדשות
הנהג הגביר את הרדיו.
לא היה מנוס משלמוע את הקריינית: שתי תאונות דרכים בצפון, אבא
שאנס את שתי בנותיו ואת אישתו בדרום במשך שבע שנים. חייל נהרג
בשטחים, עוד ארבעה נפצעו - אחד באורח קשה, אחד באורח בינוני,
אחד באורח קל ואחד פצוע אנוש נאבק על חייו.
שני ישראלים זכו בתחרות שח-מט עולמית. ובסוף ניתנה גם תחזית
מזג אוויר להיום. רגע לפני שסיימה הוסיפה: "ולידיעה שהגיעה
אלינו זה עתה. נשמע פיצוץ עז בת"א, כנראה פיגוע באוטובוס,
פרטים בהמשך. וזה סוף החדשות מקול ישראל". הנהג החליש את הרדיו
ועשה פרצוף מתוסכל. פתאום נהייתה מוזיקה רגועה ברדיו. השניים
בגיל העמידה עשו פרצוף מיואש. שני הילדים בדיוק חידשו את
מריבתם וכנראה שלא שמעו כלל את החדשות. כך גם הצעירה שמלפניי
שהמשיכה להיפרד מחבר שלה. התאילנדי שתק. הצעיר עם העגילים
התקשר לחבר שלו בת"א לבדוק שהכל בסדר, ככה גם החיילת שהתקשרה
להוריה. החייל המשיך לישון. המבוגרת מאחורי שני הילדים הסתכלה
לשמיים ואמרה: "מה יהיה עם המדינה שלנו!" לאחר מכן נעצה מבט
חצי מפוחד חצי כועס באדם עם הזיפים והתיק הגדול. האדם הצעקני
והפרחה עם מכנסי העור החלו לנהל שיחה על "איך הערבים תמיד
יישארו ערבים". מה שנכון נכון, חשבתי לעצמי, והמשכתי לנסות
להירדם. עצמתי עיניים והקשבתי למוזיקה הרגועה והשקטה. ואז שוב
התחלתי לשמוע את שיחתה של הנערה מלפניי: "ולדעתי אנחנו גם לא
צריכים להישאר ידידים, אני חוששת שזה רק יפריע להמשך". מסכן
הבחור.
"אני אנסה שלא להתקשר אלייך יותר, ומצפה לאותה התנהגות ממך.
אני מקווה שאתה מבין אותי". חיכיתי שתגיד כבר "ביי", אבל היא
המשיכה לדבר ולדבר ולדבר. המשכתי להקשיב ולהקשיב ולהקשיב עד
אשר שיחה אחרת משכה את אוזניי. היה זה הצעיר עם חולצת הרוק,
ועושה רושם שגם הוא נפרד מחברה שלו. "תעזבי אותי בשקט, אל
תתערבי לי בחיים. מחר אני בא לקחת את הדברים שלי. אם את לא
רוצה שאני אעזוב אז תעזבי את. צאי לי מהחיים!" ואז הוא שתק
לכמה דקות כדי להאזין לצד השני וסיים: "טוב, טוב, אנחנו עוד
נראה. נדבר כבר יותר מאוחר, ביי אמא".

הגענו כבר לאיזור ת"א, שיירות של אמבולנסים נסעו בכיוון הנגדי.
הם עברו כל כך קרוב עד שהסירנות שלהם הצליחו להעיר את החייל.
"מה? היה פיגוע?" הוא ניגב את הריר ושאל. "כן", השיב לו הנהג.
החייל עשה פרצוף עקום ורדום ומיד אמר: "שים, שים חדשות אחי",
והחל לעשות טלפונים לכמה חברים.

הגענו לתחנה המרכזית בת"א. ירדתי מהאוטובוס, לקחתי את התיק מתא
המטען ונכנסתי לתחנה. למזלי הגעתי בדיוק דקה לפני שהאוטובוס
לאשדוד יוצא. ישר עליתי עליו, זהו... עוד שעה וקצת אני בבית.
האוטובוס לאשדוד היה הרבה יותר ריק מהקודם וגם הרבה יותר שקט.
חוץ משלושה חיילים שישבו בספסל האחורי ודיברו על חוויות מהצבא,
היו עוד חמישה מבוגרים שישבו בשקט, או קראו עיתון.
איך שהתיישבתי ישר נרדמתי, כמו תינוק ישנתי כל הנסיעה עד
לאשדוד. ירדתי בתחנה ליד הבית והתחלתי ללכת. בדרך ראיתי כל
מיני עוברי אורח, כל אחד מהם הזכיר לי מישהו אחר מהיום המטורף
שעבר עליי, מהנסיעה הארוכה הביתה.
כשהגעתי הביתה ומשנכנסתי למיטה המשכתי את שנתי הערבה. בבוקר
לקחתי את המכונית שלי מהמוסך. מקווה שלא אצטרך לנסוע באוטובוס
בזמן הקרוב, לפחות עד התאונה הבאה. וגם אז, כנראה אקח אופניים.