סיפור: שמעתי פעם על אדם, סופר, שכותב על דפים משומשים,
מיותרים, שלא זקוקים להם ואם לא ייעשה בהם שימוש הם ייזרקו
לפח. הסיפורים הכי מופלאים ומלאי חיים היו יוצאים מעטו של סופר
זה דווקא על שני דפים אחרונים של דפדפת, דף מקושקש מעט באחד
מצדדיו או סתם דף שהתקמט. כשהיה נתקל באחד שכזה היה מתחיל
לכתוב סיפור.
הסופר מצא מהסיפורים האלה רווחה לנפשו ולארנקו. הוא אהב את
העובדה שהוא כתב דווקא על דפים שאינם ברי שימוש, ושהוא תמיד
מצליח לסיים את סיפורו בגבולות שנותנים לו דף או דפים מעטים
אלה. זה מה שייחד אותו.
סיפוריו היו מיוחדים, הרפתקניים עם קמצוץ פנטזיה. הדמויות, שכל
אחד היה יכול להזדהות עמן, השתנו מסיפור לסיפור והיו מגוונות;
גיבור אמיץ, גיבור פחדן, אויב רשע, אויב נקמן. העלילה הייתה
ייחודית לכל סיפור והיה בה מתח, מסתורין ורגשות עזים, וכל זה,
תמיד על דפים משומשים.
הוא החל מקריאת סיפוריו בשעת קריאה לילדים בספריות. אחר כך אף
הוציא מספר סיפורים לאור. לאט ובהתמדה הוא נעשה מוכר יותר
ויותר ומוציאים לאור החלו להיאבק על הזכויות לסיפוריו, שנמכרו
כבודדים. הסיפורים נקראו על ידי מבוגרים וילדים כאחד והדרישה
הייתה עצומה. הוא כתב וכתב בקצב מטורף את סיפוריו, כל הזמן על
דפים משומשים, אם כי כעת החל לחפשם בכל מקום ולא חיכה להיתקל
בהם במקרה.
ארנקו המשיך להתמלא אך נפשו החלה להתרוקן ואז בלי שהרגיש החל
לכתוב אוספים שלמים של סיפורים שלמים שכתב בקצב תעשייתי. אחר
כך אף ספרים על ניירות משומשים שמצא בפחים ואז עשה את הבלתי
נסלח.
הוא התחיל, אך בלי להבחין בכך, שהרי היה עשיר מפורסם ועסוק,
לכתוב על דפי נייר רגילים. סיפורים, ספרים, פנה אף לקומיקסים,
ספרי בדיחות ומה לא. קהל הקוראים בלע הכל בשקיקה ודרש עוד, אך
הוא החל להרגיש כי ייחודו אבד לו.
הדבר לא נראה על פני השטח מיד. אך הוא הפסיק מזמן לכתוב
סיפורים קצרים, החלו קונים פחות, מוציאים לאור כבר לא התלהבו
מכל דבר ששלף משולחן עבודתו והדבר הגיע לכך, שיום אחד במשרדו
ישב עם העט שלו ועם בלוק כתיבה ולא הצליח לכתוב דבר. היה בטוח
שפגע בו השיתוק בידו, מיהר ועשה בדיקות שלא גילו כלום ואפס.
ימים ושבועות רבים הוא עוד קם מוקדם בבוקר, הלך למשרדו וניסה
לכתוב אבל חוץ מאת שמו ואת כתובתו לא הצליח לרשום אפילו שורה
של סיפור מתח, פנטזיה או כל דבר אחר.
לאחר תקופה, התייאש והפסיק לבוא למשרדו. את יגונו, כמו אנשים
רבים, הטביע במשקה.
הקוראים הפסיקו לקרוא את המהדורות המחודשות של יצירותיו, בהן
השקיע כסף רב. המוציאים לאור עזבו אותו. כעת היו ריקים ארנקו
ונפשו אך לא קיבתו ולא שלפוחית השתן שלו, שלרוב היו מלאים
בוודקה זולה או בבירה מתוצרת מקומית.
באין הכנסות חדשות, כספו ונכסיו החלו מדלדלים עד שנכנס לחובות.
הוא נאלץ למכור מרבית נכסיו ולשכור דירה קטנה בת שני חדרים
בפרברים. לילה אחד כשישב כרגיל עם בקבוק משקה, דפק מישהו
בדלת.
הוא פתח לו ושם עמד לו אדם שלא ברור גילו. לרגע נראה לסופר
הפיכח למחצה שלאדם שעומד מולו כלל אין גיל. פניו לא נראו שהרי
עמד בחושך של חדר המדרגות, וגם אם היו באור הסופר בוודאי לא
היה מבדילם מפניו שלו, שהרי ראה את האדם פי שלושה בשכרותו.
"שלום לך", אמר האיש בנימה ידידותית ולאחר שהביט בבקבוק המשקה
שבידי הסופר קיבל קולו נימה רצינית. "אני רואה שאתה עוד אחד
מאותם רבים שלא ידעו להשתמש במה שקיבלו."
הסופר שיהק ואמר "מה שקיבלתי אבד לי ולא תוכל לדעת מה קיבלתי
ועד כמה כאב לי לאבדו."
"בחיי", אמר האיש, "אני בהחלט מקווה שאתה לא מתכוון לכספך?"
"ודאי שלא", אמר הסופר, "אם כן, זיהית אותי בתור הסופר
המפורסם?"
"מפורסם..." אמר האיש בנימת לגלוג, "אפשר להגיד שזיהיתי אותך
או הכרתי אותך, איך שתרצה."
הסופר חייך חיוך עצוב ופניו הרצינו "לא התכוונתי לכסף אלא
ל..."
"כישרונך?" שאל האיש.
"כן, נכון", אמר הסופר בתמיהה מסוימת, "על איבוד הכישרון שבעטי
אני מתאבל, נלקח ממני ולבי התרוקן."
"אני יודע", אמר האיש, "אני לקחתי את כישרונך, ואתה אחראי
לתהום שבלבך, שהרי גרמת לי לקחת אותו."
"וכי אלוהים אתה?" צחקק הסופר, "ובאת לעשות עמי דין, או שמא
השטן שבא לאותה מטרה?"
"אינני אף אחד מהם", אמר האיש, "אני הוא הזמן, היקום, הרגשות
והתקווה, שהיא נבדלת משאר הרגשות."
"מה אתה סח?" אמר בבהלה הסופר, "אילו דברי שיגעון אלו, לפי
דעתי שיכור אתה פי כמה וכמה ממני!"
"אדוני הסופר", המשיך האיש, מתעלם מהערתו האחרונה של הסופר.
"הייתה לך מתת, ייחוד, כישרון כתיבה ולבך היה מלא, כמו ארנקך.
חטאת בפני עצמך וכישרונך נלקח ממך ולבך התרוקן. הדין נעשה ולא
בידי אלוהים או השטן."
"האם תוכל להחזיר את כישרוני?" שאל הסופר, שהיה כבר מפוחד
לחלוטין.
"לא ולא", אמר האיש, "מה שניתן במתנה יכול ללכת לאיבוד, אך
מתנה שהלכה לאיבוד לעולם לא תשוב וכזה היה כישרונך."
"ואף שלא שאלת בקשר ללבך, אני הוא לבך אבל אתה שולט עליו. את
לבך תוכל לשוב ולמלא. כישרונך אבד ולך נשארו הזיכרונות; ללבך
יש עוד תקווה, שהיא כידוע, נבדלת משאר הרגשות, שלום."
האיש הסתובב והחל להתרחק במסדרון.
"חכה, מי אתה?" צעק בבעתה הסופר וניסה ללחוץ על כפתור התאורה
של אותו המסדרון, לראות את פניו, אך נעצר בידי כוח לא מוסבר
ואחז בו שיתוק בידיו, אותו שיתוק שאחזו אז במשרד, כשאיבד את
כישרונו.
אחרי שעה עם בקבוק משקה נוסף פתוח הסופר כבר לא זכר אם האיש
היה הזיה של שכרות או מציאות.

עבר זמן רב והסופר לא היה יכול להחזיק אפילו את דירתו השכורה.
הוא חי ברחוב על נדבות ועדיין שתה מעט, אך היה שלם עם עצמו,
שהרי השלים עם טעויותיו וסלח ללבו שהיה ריק זמן רב מדי.
לימים כשישב ברחוב, ביתו הקבוע, עם בקבוק שתייה חריפה, כתב...
סליחה, כתבתי סיפור זה על נייר מקומט וישן שמצאתי, בתקווה
להיכנס לספרייה ולהקריא אותו בשעת סיפור בפני הילדים.