[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקה סיון
/
מכתב לילד שלא יגדל

ניב אני משוחררת כבר 4 חודשים...
אתה לא הספקת להגיע לצו הראשון אפילו...
השבוע נהרג בחור בן 27 מנס ציונה בתאונת אופנוע כאב לי הלב כל
כך-נזכרתי בך.
אם פעם חשבתי שהחיים שלך מתחילים בערך בגיל 18 היום אני מבינה
שהחיים שלי ממש עדיין לא התחילו הם מתחילים ברגע שאתה עוזב את
הבית ברגע שאתה עובר לגור לבד ולומד להסתדר בלי ההורים שמחבקים
אותך ומבשלים ודואגים ומזכירים לך דברים שאתה לא זוכר.
בגיל 27 כשאתה גר לבד עם חבר או חברה אז מתחילים החיים באמת כי
אז חושבים על חתונה ועל ילדים שיאירו לך את החיים ועל עבודה
שתמקם אותך בחברה שסובבת אותנו ובחיים שצריכים להיות מתונים
ולא מלאי מסיבות אלכוהול סמים וכל מה שעושים כשהחופש זורם לך
בורידים...
יש בינינו הפרש של שלוש וחצי שנים, ילד שיישאר לנצח בן 16
וחצי. אני מצטערת אבל ממש קשה לי כבר לדבר אליך, קשה לי לזכור
אותך בכל יום שעובר החיים שלי עברו המון תהפוכות מהרגע שנהרגת
בתאונת הדרכים המחרידה הזאת.
אם זה הבגרויות ואם זה בעיות עם חברות והגיוס לצבא האנשים
החדשים שאתה מכיר מדי יום, החיים האזרחיים נטולי המסגרת
והמחויבות למשהו מסוים כל זה משפיע גם אם ללא הכר על ראיית
העולם שלך.
דברים שחשבתי פעם שחור או לבן פתאום מתגלים כמשהו אחר
לחלוטין.
החברות שלי מתחילות להשתחרר מהצבא בעוד רגע ממש הילה טסה
לארה"ב למצוא את החיים שלה שם ענבל לקנדה ואני נשארת פה נשארת
פה עם כל אותם אלו שיתחילו ללמוד ולמקם את עצמם בחיים כאלה
שיודעים כבר מה הם הולכים לעשות ומה מעניין אותם ומיהו חוג
החברים שלהם.
אני חושבת לפעמים כמה עצוב לך שם לבד בחושך קבור באדמה אבל אז
עולה בי המחשבה שאולי עדיף ככה?
אולי החיים שלך שם הרבה יותר שלווים יותר רגועים אין לך ריבים
עם ההורים אין לך ויכוחים עם חברים ואין לך בחירות קשות בחיים
כאלה שגורמות לך להבין שהחיים לא ורודים כמו שמספרים.
המצב במדינה לא בשמיים בכל פעם כששומעים על חייל שנהרג נצבט
הלב בתקווה שזה לא עוד מישהו שאתה מכיר, אבל בכל זאת כואב הלב
כי זה מישהו שמישהו אחר הכיר.
העולם מלא באנשים שחוו כאב וצער ולפעמים הכאב שלי מתגמד למולם
ועדיין העולם ממשיך כהרגלו.
העולם לא עוצר מלכת על כל אדם שנקטף מהחיים.
המחשבה הזאת מתסכלת לפעמים הרי בכל זאת הוא היה מישהו חשוב הרי
בכל זאת חותמו נשאר בעולם החיים...
יש רגעים שאני חושבת איך המשכנו ככה בחיים? איך אמא שאיבדה את
הבן שלה בתאונת דרכים יכולה להספיד אותו ולא להזיל ולו דמעה
אחת? איך אפשר להגיד אין מה לעשות אלו החיים וחייבים להמשיך
הלאה? הרי איבדנו מישהו ואיתו איבדנו משהו-משהו בלב משהו
בראש...
אני אומרת תודה שאני עדיין בחיים כי המוות מפחיד.
מפחידה המחשבה שיש סוף לעולם הקיים, מפחידה האי ידיעה מה יש
אח"כ, לאן הולכים?
בחיים אתה עובר שלבים ובכל פעם אתה חושש מהעניין אך לומד
להתמודד - גם כשמתים מתמודדים עם הדברים?
אהבות נכזבות, מחלות, אפילו סתם הרגשה רעה אחרי ששותים כל אלה
מעלים בך איזו שהיא מחשבה האם זה באמת שווה האם שווה לחיות
ולחיות עם הדברים הללו כל החיים?
אולי עדיף בכלל להפסיק להרגיש? אולי להפסיק לחשוב על הכל
בזויות ראיה שונות ופשוט לתת להכל לעבור בלי להיפגע מזה?
חברה של עידו - זה שנהרג השבוע סובלת עכשיו - היא בוכה ללא
הפסק ולא מצליחה לדמיין את החיים שלה בלעדיו פרידה שהיא ממש לא
תכננה לעצמה. אז אני שואלת בפעם המאה ניב, זה באמת שווה?
באמת שווה להמשיך לחיות ולהרגיש את כל הכאב הזה? באמת יש למה
להמשיך לחיות אחרי שמאבדים את האור בחיים? אני נשמעת קצת
מטופשת אני יודעת אבל זה באמת מטריד אותי.
אני לא מפסיקה לחשוב אם שווה כל הצער שיש בעולם ואם יש איפה
שהוא מקום שבו הכל באמת ורוד ולא רק מתיימר להיות?!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עשיתי לשלי
הפתעה וגילחתי
לה את הערווה
בצורת הלוגו של
במה חדשה.


החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/4/06 1:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקה סיון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה