[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה גיא
/
חוג בית

כשנכנסתי למעלית עם כל השקיות מהסופר, קיבלתי מענה למה שחמק
מזכרוני כל אחר הצהריים. התחושה המרגיזה הזאת, שברור לך ששכחת
משהו. "חוג בית עם מיכל ברנע" היה כתוב באותיות גדולות על דף
המדפסת הלבן שהודבק על קיר המעלית ואני הבטחתי לורד להביא
עוגה. ניסיתי לערוך בראשי ספירת מלאי ולוחות זמנים והגעתי
למסקנה שאצטרך לותר על המנוחה שנכספתי אליה כל כך, אבל בשביל
ורד הייתי חייבת. ורד שהתחברה אלי מאז שעברתי לגור כאן, שאספה
אותי לחיקה וטיפלה בי למרות שלא ממש פתחתי בפניה את הדלת. היא
לא ויתרה. היא היתה בועד של הבניין ותמיד מצאה אמתלה לבוא אלי.
אחר כך סתם היתה באה לשתות קפה, מציעה לי ללכת לסרט, לטיול או
מה שזה לא יהיה. אחרי הגירושים המכוערים מגלעד הייתי גמורה. לא
היה לי כח לאף אחד. לא רציתי חברה, לא רציתי לצאת. תפקדתי
במינימום. לקום בבוקר, לארגן את הילדים, ללכת לעבודה, הכל
באוטומט. גם אם היא לא הגדירה לעצמה משימה, איתי היא הצליחה.
אבל עכשיו היתה לה משימה מוגדרת היטב. היה לה מועמד לקדם, והיא
ערכה חוג בית. וממני היא ביקשה: "...אחת מהעוגות המדהימות האלה
שלך, שאפשר להזכר בהן שנים אחר כך, כמו מיום ההולדת של דליה".

אני אוהבת לבשל ולאפות, אבל אני שונאת להיות בלחץ. כל אחר
הצהריים הרגשתי שאני במרוץ, אבל הספקתי להגיע לקו הסיום:
מטופחת, מאורגנת ועם עוגה ביד. בדיוק כשסגרתי את הדלת שמעתי את
הטלפון מצלצל. מי שזה לא יהיה, חשבתי, ישיג אותי בסלולרי. ניצן
היתה אצל חברה ורועי אצל אמא שלי ובטח זה סתם סקר. ירדתי קומה
ברגל, הדלת היתה פתוחה מעט ושמעתי בליל של דיבורים. נכנסתי
וסרקתי את החדר במטרה למצוא את ורד ולהפטר מהחבילה שיש לי
בידיים. בשניה אחת הרגשתי כאילו הפסקתי לנשום. אם זה היה סרט,
בטח הייתי מפילה את העוגה. אבל שלטתי בעצמי, לפחות בקטע הזה.
למרות השליטה שהפגנתי כביכול, הרגליים שלי רעדו ואני רציתי
לברוח משם אבל בדיוק ורד נעמדה לידי וחיבקה אותי. "התקשרתי,
רציתי להגיד לך, כבר לא ענית, אני לא ידעתי שהוא יבוא, בכלל לא
ידעתי שהוא קשור למיכל, רק כשהיא הציגה אותו בפני, הבנתי..."
הסתכלתי עליה עדיין נטולת יכולת דיבור. ניסיתי להגיד משהו אבל
כל מה שיצא לי היה:"קחי, אני הולכת", והנחתי את המגש של העוגה
בידיה.
ורד ניסתה להתנגד, "חכי רגע..."
אבל המצב הלך מדחי אל דחי, גלעד קלט אותי ואני תהיתי אם מבט
ההפתעה שלו מעושה. הרי יכול היה לצפות לראות אותי בחוג בית
בבנין שבו אני גרה, וממנו הוא לקח את הילדים פעמיים בשבוע וכל
שבת שניה.
"רונה", החיוך שלו הרגיש לי מזוייף. "איזה יופי שאת פה, לא
ידעתי שאת מכירה את ורד".
"ואני לא ידעתי שהתחלת להתעניין בפוליטיקה", סיננתי בלי חיוך.
"אני לא, אבל מישל, כלומר מיכל, כן, היא נכנסה לזה מאוד חזק
עכשיו..."
הוא המשיך ללהג אבל אני כבר לא שמעתי אותו. מישל ברנרמן הפכה
למיכל ברנע. אפילו לא ברנע-בלום. קלטתי אותה עומדת במרכז של
קבוצת אנשים, מדברת בתנועות ידיים גדולות, יפיפיה, שערה הבהיר
אסוף למשעי למעט תלתל סורר שידעתי שהושאר כך במתכוון.
כבר לא שנאתי אותה. לפעמים אפילו ריחמתי עליה. לי לפחות היתה
תקופת נישואים שבה הייתי טפשה ומאושרת. לא חשדתי בו אף פעם. אם
לא הייתי תופסת אותם על חם, ספק אם היה עולה בדעתי. אבל היא,
צריכה היתה לדאוג מההתחלה. יודעת בדיוק עם איזה טיפוס היא חיה.

ורד אמרה: "אולי תבואי לעזור לי רגע", ומישל התנתקה מהקבוצה
שדיברה איתה ופנתה אלינו. "גלעד", אמרה בקול המתנגן שלה, שיותר
משמץ של עלבון נשמע בו, "אני צריכה שתישאר לידי, וכדאי שכבר
נתחיל".
"בסדר, בסדר", ענה גלעד בקוצר רוח ואז ראיתי בעיניה שהיא זיהתה
אותי.
"שלום רונה, לא זיהיתי אותך ברגע הראשון".
בוודאי שלא, חשבתי לעצמי. בתקופה שבה יצא לנו להתקל זו בזו, לא
הייתי במיטבי. עכשיו גם הבנתי מדוע מיהרה להתקרב לגלעד ברגע
שראתה שהוא מדבר עם אישה. לא נרדמת בשמירה, בינתיים.
"שלום מישל, או שאולי אני צריכה לקרוא לך מיכל? גם את נראית
מצוין, לא ידעתי שנכנסת לפוליטיקה".
"מיכל זה השם שנולדתי איתו, ומישל זה מהתקופה שלמדתי בסורבון.
ו... כן, אני מאוד פעילה בנושאים שקשורים למעמד האישה, אני
חושבת שזה יעניין אותך".
לא יכולתי לעצור בעצמי: "לנהל רומן עם הבעל של מישהי אחרת זה
מאוד מקדם את מעמד האישה, או בעצם את המעמד שלך, לא?"
מישל נראתה שלוה לחלוטין: "כל אחד עושה את הבחירות שלו, גם
את..."
גלעד הניח את ידו על זרועה של מישל ואמר בתקיפות,"ההתנצחות
הזאת מיותרת..."
ורד אמרה בדיוק באותו זמן, "רונה אולי...
"כן, אה... ורד מה רצית ממני?"
ורד נראתה די אבודה בינינו, והמבט בעיניה התחנן שנפסיק. "כן...
אה... תעזרי לי לבקש מכולם לשבת שנתחיל? בסדר? מיכל, גלעד,
תגשו לשם", היא החוותה בידה לבמה המאולתרת שהיתה בקצה הסלון
ליד הכניסה למרפסת, "ונתחיל".


אני דוקא חשבתי שזה זמן מצוין לסיגריה אם אני חייבת להישאר,
אבל הכניסה למרפסת היתה רחוקה מידי וממוקמת במקום גרוע לאור
המצב, אז הלכתי למרפסת של המטבח בלי להגיד כלום. עמדתי שם
מסתכלת באורות שדלקו בחלונות של הבנינים מסביב. מחשבות שהדחקתי
הזדחלו חזרה גרמו לי לתחושת מחנק, וניסיתי לשאוב נחמה או משהו,
מהסיגריה. בבתים שממול, בחדרים המוארים, יש אנשים, משפחות,
זוגות, ילדים. גם אני הייתי פעם ככה. חייתי את החיים שלי סביב
המשפחה. יצאנו בזוגות, בילינו במשפחות, ואני ניסיתי להיות
מאושרת. אם לא הייתי מגיעה במקרה למשרד של גלעד באותו יום, לא
הייתי מגלה את הרומן שלו עם מישל. זה היה מין צירוף מקרים מוזר
שכזה. כמו היום. גלעד לא ידע שאני מכירה את ורד. אבל מישל? לא
היתה בה שום מבוכה. היא לא ממש הופתעה לראות אותי. אולי אפילו
ידעה שורד חברה שלי. חוג בית? זאת היתה ההוכחה הסופית שלה
לנצחון. אט אט חדרה ההכרה למוחי, והמחשבות הפכו צלולות יותר.
גלעד לא ידע שאבוא, אבל מישל ידעה. כל אחד עושה את הבחירות
שלו. אני בחרתי לוותר על חיי הנישואים שלי. הרגשתי בחילה. מה
כל זה משנה עכשיו. מה שהיה, היה ונגמר.
ורד פתחה את הדלת,"הנה את..."
"הייתי צריכה חמצן"
"פחמן דו חמצני, הייתי אומרת", אמרה ורד והתחילה לצחוק, "בואי,
תפסיקי להרעיל את עצמך לבד, יש שם הרבה רעל בדיבורים".
"היא ידעה", אמרתי פתאום.
"מה? מי? על מה את מדברת?"
"מישל, היא ידעה שאני אבוא למשרד, היא רצתה שהכל יתגלה, זה
נמשך בטח הרבה זמן, והוא הבטיח לה בטח הרבה הבטחות, וראית
אותה. היא חזקה, היא אסרטיבית והיא רצתה את גלעד. היא בנתה על
זה שאני לא אסלח לו".
"אוי, רונה, אני יודעת שזה כואב, אפילו עכשיו", ורד חיבקה
אותי, "אבל אני חושבת שאת הרבה מעבר לזה עכשיו, התקדמת התפתחת,
עשית הרבה דברים שלא היית מגיעה אליהם אם היית נשארת אשתו
של... וגלעד הוא גלעד, אם זאת לא היתה מישל, זאת היתה מישהי
אחרת. כמה זמן את חושבת היא תוכל לשמור אותו קצר? כמה זמן היא
תלך איתו לכל מקום והוא לכל מקום איתה? אני לא חושבת שכל כך
טוב לה כשהיא יודעת שהיא לא יכולה להאמין בו. בואי, תכנסי,
אולי היא תשכנע אותך שמה שהיא עושה בשביל מעמד האישה יהיה טוב
גם לך".
"את לא רוצה לנאום שם? נראה לי שאת בהחלט מסוגלת..."
ורד פתחה את הדלת ומשכה אותי אחריה, "שטויות, למי יש זמן..."
הקול של מישל היה חזק וצלול כשאמרה: "ידע זה כוח והכוח מנצח",
ומחיאות כפיים נשמעו מסביב.
גם אני מחאתי כפיים, והרגשתי פתאום קלה יותר. ידע זה כוח.
חייכתי אל גלעד, אל מישל, אל ורד, אל העולם. הכוח מנצח.


============================================

נכתב לסדנה: חוג בית במערכת בחירות
סיפור שמתרחש בחוג בית. המועמד אינו גיבור הסיפור, יש הפתעה,
העלבות, וצחוק, לאו דוקא בסדר הזה, ללא חשיבות מאיזה דמות,
וצריך לשרבב סיסמת בחירות.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יפייפה לאן את
הולכת? לעשות
קקה?


ערס בהברקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/06 13:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה גיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה