כשחזרתי בערב מהאוניברסיטה ונכנסתי הביתה, לא היתה לי כל  סיבה
לחשוד. הכל היה במקום כמו שזכרתי. שום דלת פרוצה, שום רוח
פרצים מבעד לחלונות פתוחים, שום קמטים לא מוכרים על הספה.
בקיצור, הכול התנהג כמו כרגיל.
החלפתי בגדים למשהו יותר נח והלכתי למטבח, להכין לי משהו קטן
לאכול. בדר"כ כלל מגוון האפשרויות שלי לא רחב ומסתכם בפיתה עם
חומוס, פיתה עם טחינה, או פיתה עם חומוס וטחינה, אבל אתמול היה
הערב של הביקור אצל ההורים, וכמו תמיד כשאני חוזר מהביקורים
האלה גם אתמול חזרתי הביתה עם כמויות אוכל שהיו יכולות לכלכל
משפחה בת עשר נפשות במשך שנה, אז נהניתי לעמוד ככה מול המקרר
הפתוח ולסקור את ההיצע המשובח מעלה ומטה בניסיון להחליט מה
הדבר שהכי בא לי לאכול.
תוך כדי מחשבות ולבטים, עלתה בי הרגשה מוזרה. לא יכולתי בדיוק
לשים עליה את האצבע אבל זו היתה מסוג התחושות האלה שאתה יודע
שמשהו לא בסדר. שונה. חריג. אבל פשוט לא מצליח להבין מה.
אחרי עוד כמה שניות ירד לי האסימון. בין כל הסירים והמחבתות
העמוסים לעייפה נחה לה על אחד המדפים קופסת שימורים סגורה.
קופסת שימורים? מלמלתי ביני לבין עצמי? במקרר? אני יודע שאני
לא מומחה גדול בכל מה שקשור לאוכל, אבל לא המציאו את קופסאות
השימורים בדיוק כדי לחסוך את העניין הזה עם המקרר?
שלפתי אותה כדי לבחון אותה יותר מקרוב. זו היתה קופסה שימורים
כתומה של גזר גמדי. "משתלות גן עדן" היה כתוב על האריזה. גזר
גמדי?! תהיתי לעצמי. אבל איך זה ייתכן?

כאן אולי המקום לספר ולחדד למה זה כל כך מוזר. אני לא אוכל
דברים כתומים. כן, אני יודע שזה עשוי להישמע משונה קצת, אבל זה
הסוד הקטן שלי. יש לי אח שמאז גיל 12 לא אומר מילים שמכילות
יותר משתי הברות, דוד שרואה רק ערוץ 1 ועל סבא שלי מספרים שכל
פעם שהיה שומע מכונית צופרת היה מתחבא מתחת לשולחן. ואני לא
אוכל דברים כתומים, אז מה? לכל אחד יש איזו הפרעה. (ואולי בעצם
זו רק המשפחה שלי שמוזרה?)
תהיתי אולי אמא שלחה את זה בין כל החבילות, אבל פסלתי את
הרעיון מיד. אתם מבינים, יש לה בעיה עם האותיות ג' ו - ו'...
האמת, בקטע הזה קצת נבהלתי. התמונה התחילה להתבהר ולמוחי
התגנבה המחשבה ההגיונית היחידה. רוצח סדרתי מסתובב ברחבי העיר
ומטמין במקררים של אנשים תמימים כמוני את קורבנותיו המבותרים
כשהם ספונים בקופסאות שימורים. התחלתי לדמיין אותם בעיני רוחי.
קופסאות על קופסאות של שימורים - תירס, גזר, אפונה, ערומות יחד
בחדר חשוך וקר, ממתינות שימלאו אותן בקורבן התורן.
אבל רגע, לפתע עברה בי מחשבה. מה אם הוא צופה בי עכשיו? אורב
לי, ממתין בסבלנות לשעת כושר, לזנק עלי ולהפוך גם אותי לערמה
של קופסאות שימורים?
באקט לא אופייני של אומץ שלפתי מערוך מאחת המגירות ועשיתי
סריקה מקיפה בכל הבית. שמחתי על שסוף סוף ניתנה לי הזדמנות
לעשות שימוש באביזר המשונה שמעולם לא נוצל בידי, אך שמחתי עוד
יותר לגלות שאף אחד לא המתין לי באמבטיה או מתחת למיטה.

בסיום הסריקה חזרתי למטבח. עכשיו יכולתי סוף סוף להיאנח בהקלה.
חייכתי על המחשבות המשונות שצפות ועולות בי תמיד. מאיפה לעזאזל
אני מביא אותן? טוב, לפחות עכשיו אפשר לפנות ולפתור את החידה.
אחזתי שוב בקופסה. "גזר גמדי - משתלות גן עדן" זה כל מה שהיה
כתוב שם. הבטתי עליה מעלה ומטה, מסביב ומאחור. אבל לא היה שם
שום סימן היכר נוסף. התחלתי לנענע אותה. בהתחלה בעדינות ואח"כ
יותר ויותר בחוזקה. היא לא השמיע שום קול, כאילו התכולה שלה
לחוצה לדפנות כל כך חזק ששום דבר שם לא זז. המשכתי לנענע. הפעם
עוד יותר חזק, ולפתע שמעתי צעקה - "דיייייייייי!"
שמטתי את הקופסה בבהלה, ולפני שהיא פגעה ברצפה נשמע קול פיצוץ
עז.
אחרי שאדי העשן התפזרו התגלה מולי גמד כתום קטן שלראשו מצנפת
כתומה. הוא התמתח ופיהק כמו משהו שרק עכשיו קם משינה עמוקה
והיה נראה שהוא לא מבחין בי בכלל.
לא ידעתי אם זו המציאות או שאני חולם, אבל על כל מקרה שמחתי
שהמערוך נמצא עדיין בהישג יד. אחזתי בו במהירות ונופפתי בפראות
מול הגמד - "אל תתקרב אלי!" צעקתי אליו בקול רם (שוב אקט של
אומץ, ציינתי לעצמי לטובה).
נראה היה שהוא עדיין לא הבחין בקיומי. גמרתי אומר לנצל את
יתרון ההפתעה והנפתי את המערוך כדי להנחית אותו בכח על ראשו של
הגמד, אך אז הוא סוף כל סוף הביט בי, מלמל דבר מה ואני ראיתי
איך המערוך הופך לי ביד לזר חבצלות לבן. "חבל" אמרתי. "הוא היה
חדש".
"כן", הוא ענה, "אבל זה לא שהשתמשת בו אי פעם". מסך שחור הורם
בתוך ראשי והבנתי - התחרפנתי לגמרי. אני משוגע. עומד ומדבר עם
גמד כתום אצלי במטבח.
"לא בחור" הוא ענה לי, קורא את מחשבותיי, "אתה לא משוגע. אני
חזי - גמד משאלות לשרותך", אמר ושלף כרטיס ביקור (כתום כמובן).
הבטתי על הכרטיס. באמת היה כתוב שם "חזי - גמד משאלות לשרותך",
ומה גם שהוא כבר לא נראה לי כל כך מאיים ומסוכן, אז החלטתי
להיות ידידותי ולשתף פעולה.
"גמד משאלות"? חזרתי אחריו בקול. "מה, אתה כמו ג'יני כזה של
משאלות? אתם לא אמורים להגיע עם מנורת זהב?"
אני רק ניסיתי להיות ידידותי, אבל כנראה הוא חשב שאני מלגלג
עליו, כי לפתע הרגשתי את עצמי מתרומם אל על. "תקשיב חמוד" הוא
פתח בהטפה, "הגי'ני הזה, שזו הפעם האחרונה שאנחנו מזכירים את
השם שלו, כבר מזמן לא בעניין. פעם היו לו כמה הצלחות ומאז כולם
זוכרים אותו ואומרים את השם שלו כל הזמן, אבל ב-500 שנה
האחרונות אנחנו, גמדי הגזר, מהווים את מרכז הסצנה של המשאלות
בעולם, והוא סתם הפך להיות סוכן ביטוח אפרורי ולא מוצלח
במיוחד". "וואלה" עניתי לו, מה כבר יכולתי להגיד בכזה מצב?

"אז אחרי שהבהרנו את הנושא בא ניגש לעניין ומהר. אני צריך
להיות בציריך עוד שעה." ואז נשמע קול חבטה.
הבנתי שהיה זה הגוף שלי שפוגש את הרצפה.
"תראה מתוק, כל שבוע אנחנו במשתלות גן עדן עושים רשימה של
האנשים הכי מסכנים בעולם, והשבוע אתה נמצא ברשימה, אז יש לך
משאלה אחת לבקש. מה הדבר שהכי היית רוצה בעולם? ולבקש אינסוף
משאלות זה לא נחשב!"
רציתי להגן על כבודי הרמוס ולהגיד שהמצב שלי לא נורא כל כך אבל
זיכרון הנפילה עדיין הדהד באחורי אז החלטתי פשוט לזרום עם
הגמד.
"תראה", אמרתי לו, "האמת שהמצב שלי דווקא לא רע בכלל. אני
מצליח בלימודים. יש לי עבודה טובה, הרבה חברים, משפחה גדולה
וחמה. די טוב לי בחיים דווקא, למרות מה שאתה והחברים שלך
חושבים לכם שם, אבל אם יש משהו שחסר לי בחיים זו אהבה. אני לא
מתכוון סתם למשהי בשביל לא ללכת לישון לבד. אני מתכוון לחצי
השני. הזיווג המושלם. אחת יפה חכמה ומצחיקה שתתאים לי כמו כפפה
ליד. אחת כזו שאני אוכל לאהוב מכל הלב והנשמה בלי לחשוב ולפקפק
כלל. ושתחזיר לי אהבה."
למרות הפיהוקים שלו היה נדמה לי שהנאום המרגש שלי נגע לליבו של
חזי הגמד, כי הוא חייך במתיקות ואמר - "תראה את העניין
כמסודר". עוד חצי שעה היא תדפוק לך בדלת. משם הכדור עובר
לידיים שלך. שהיה בהצלחה.
ועוד לפני שהספקתי למלמל תודה הוא נעלם.

מאז חלפו שנתיים. אין יום שאני לא נזכר בחזי הגמד ומודה לו על
האור שהביא לחיי. מאז אותו יום הכול השתנה. היא כל מה שבקשתי
ואף יותר. יפה, חכמה ומצחיקה. אני אוהב אותו מכל הלב והיא
מחזירה לי אהבה.
והיא אפילו תופסת עכברים ונחשים בגינה. למה, מה חשבתם? הוא
ארגן לי חתולה.