הוא תמיד הכה אותי. מאז שאני מכירה את עצמי. כולם קיבלו אבא
שנותן חיבוקים, מראה שהוא אוהב. רק אני קיבלתי אחד שמכה. זה כל
מה שהוא מראה.

מיכל: אל תנסי לשכנע אותי, זהו, זה נגמר!

גילה: תפסיקי! אני רוצה לדעת אצל איזה חברה את ישנה, את המספר
שלה, הכל

מיכל: לא! אז גם הוא ידע, אני הולכת, וכשאני הולכת אני לא
חוזרת.

גילה: את לא יכולה ללכת, אנחנו ההורים שלך! אנחנו המשפחה שלך!
אנחנו אוהבים אותך!

מיכל: אם היית אוהבת אותי לא היית נזכרת בי רק כשהבית הפוך ויש
כלים בכיור.

גילה: גם אם אני לא מראה את זה תמיד - אני אוהבת אותך! תדעי את
זה! אל תלכי בלי שאת יודעת את זה!

מיכל: את חושבת שאת אוהבת אותי?! את באמת מאמינה בזה?! כל
החיים שלי הוא הרביץ לי ומה את עשית נגד זה!? פחדת שהוא ירביץ
לך... את יודעת מה? אני מבינה אותך, זה הרי כואב, אז למה שאת
תסבלי אם הבת שלך, הבשר שלך, חלק ממך יכול לסבול במקומך?! את
יכולה להגיד שאת אוהבת אותי?! לא, את אוהבת את עצמך. את עצמך
ורק את עצמך. אני מקווה שאלוהים יגמול לך על היחס הטוב שהענקת
לי ב17 שנים האחרונות. מי ייתן ותגמרי כמוהו, אם לא יותר
גרוע.

גילה: תפסיקי! מה זאת הסצינה המטופשת הזאת שאת עושה?! את רוצה
להראות לנו שאת חולה בנפש - הצלחת! עכשיו תחזירי את הבגדים שלך
למקום, תלכי לעשות מקלחת ואנחנו נדבר על זה כשאת תהיי רגועה.

מיכל: רגועה?! רגועה אני תמיד הייתי! מעולם לא ביקשתי ממכם
דבר!!! אבל תמיד, תמיד קיבלתי ממנו את "מה שמגיע לי". את יודעת
מה?! אני אשמה! אני סמכתי עלייך שתגידי משהו, שתפעלי, שתצילי
אותי! אבל מעולם לא עשית את זה. אמא את לא, מעולם לא היית אמא,
גם בחיים לא תהיי.

גילה: לאן את הולכת?! תחזרי מיד! אני אמא שלך! אני אוהבת אותך!


מיכל: איפה שאני אהיה את לא תמצאי אותי בחיים. וגם הוא לא.
רחוק. רחוק ממך, ממנו, מכולכם. שלום גילה. שלום ולא להתראות.

מיכל: אני מיכל, או - מיכל, אם תרצו. גילה הייתה מכורה לאתי
אנקרי כשנולדתי, אז היא קראה לי מיכאל. ומנחם? הוא תמיד רצה בן
ואז הוא קיבל אותי. מעולם לא עניתי על הציפיות של ההורים שלי.
ידעתי מה הם רוצים שאעשה, ולרוב זה גם מה שעשיתי, אבל מעולם לא
עשיתי את זה טוב. תמיד הכל לווה בנימה עכורה ומגעילה.

כשהייתי קטנה הוא היה מכה אותי עם המקל שלו. על בסיס קבוע. אני
ומיגל, אחותי הגדולה תמיד פחדנו מהמקל הזה. אני זוכרת פעם
כשהייתי בת 6, אולי 7, והחדר שלי היה מבולגן, הוא נעמד מאחורי
עם המקל, והוא הרביץ לי איתו שוב ושוב ושוב. הכאב לא היה חשוב,
כבר לא הרגשתי אותו. ביום שהמקל נשבר מיגל הייתה מאושרת, ואני?
אני דאגתי מה יגידו אחרים! ילדה בת 6 דאגה מה יגידו אחרים!!!
תמיד היו סימנים על הגב, על הידיים, על הרגליים, סימנים
כחולים, של מכות. ביסודי גם הייתי מוכה. הילדים היו מרביצים
לי, כי לא נלחמתי בהם, כי בבית אסור היה לי לעמוד על שלי -
כשהוא הכה אותי, אני הייתי צריכה לתת לו להכות אותי, אחרת זה
היה יותר ויותר כואב והיה נמשך לעד. הילדים האלה נתנו לסימנים
תירוץ. הוא היה מכה אותי, והיו אומרים "זה הילדים בכיתה עשו
לה". ומיגל תמיד הייתה מגנה עליי, היא הייתה מרביצה להם בחזרה,
תמיד היא שמרה עליי, והמורות שנאו אותה. הם אמרו שהיא "הכתה
תלמידים שלא עשו דבר". אבל בלב שלהן הן ידעו שהן טועות. ואני
מרחמת עליהן עד היום הזה. עליהן ועל צרות הראייה שלהן, על כך
שהן ראו ילדה קטנה שמכים אותה ומעולם לא עשו דבר, הם לא הצילו
אותי. אף אחד לא הציל אותי. הוא היה קורא לי "מוח של ציפור".
זה היה הכינוי. ככה גם ההורים שלו קראו לו. ממש סגירת מעגל.
ההורים שלו התעללו בו כשהוא היה קטן. הם היו עורכים משפט כל
יום שישי בארוחה, להחליט מה מנחם עשה לא בסדר השבוע ומה צריך
להיות העונש שלו. כל החיים שלי סיפרו לי את זה, וכמעט הייתי
מרחמת עליו כל פעם מחדש. אבל אפעם לא הבנתי, ואני עדיין לא
מבינה, איך בנאדם שעשו לו משהו כזה יכול לעשות את אותו הדבר
לילדים שלו?! הוא יודע כמה זה כואב, הוא יודע כמה זה קשה! והוא
עושה את זה בכל זאת. נכון, הוא חולה נפש, זה גנטי, אני יודעת.
אבל זה לא נותן הצדקה למה שהוא עשה!  
ביום שהוא הפסיק להכות אותנו הוא אמר "אני לא יכול להרביץ לכן
יותר, אתן מבוגרות מדי". הוא לא אמר שהוא הבין שזה אסור, הוא
לא אמר שהוא משתנה, הוא אמר שאנחנו מבוגרות מדי. הוא בטח הבין
שאנחנו יודעות שזה אסור, ושאנחנו יכולות לדאוג לזה שזה יפסק,
שהוא יכלא. לא עוד מוח של ציפור, הא מנחם?! פחדת מאיתנו, ידעת
שיש בנו כוח נגדך- אז הפסקת. הפסקת להתעלל בנו פיזית והתחלת
להתעלל בנו נפשית.

אני ומיגל התחלנו לנגן בפסנתר. המורה הראשונה שלנו הייתה אולגה
בונדרנקו. היא הכתה אותנו בידיים, כי הן לא היו לפי האצבעות
הנכונות. ככה למדנו פסנתר שנים, עברנו ממורה למורה, כמו כלום.
עד בלה. בלה הייתה המורה הכי טובה שהייתה לנו. היא גילתה את
מיגל שהייתה מעולה, היא הוציאה ממנה את הכשרון, והיא באמת
הייתה יכולה להיות פסנתרנית. ואני, שפרשתי באמצע הדרך, וראיתי
איך מנחם אוהב את מיגל על הפסנתר, איך הוא מעניק לה אהבה, משבח
אותה על הנגינה שלה, הרגשתי שגם אני חייבת. גם אני רציתי להיות
נאהבת. אז עשיתי את זה, ניגנתי בפסנתר, ונהייתי טובה, והוא
מעולם לא אמר לי מילה על כך. הוא לא אהב אותי על זה, הוא לא
אהב אותי אפעם.  

אני גם למדתי בלט. תמיד למדתי בלט. כשהגעתי לקבוצה גבוהה,
המורה אמרה לי שאני שמנה. היא שכנעה אותי שאני שמנה. אני
האמנתי לה, כמו שהאמנתי לכולם. כי האמנתי שהמכות מגיעות לי,
והאמנתי שאני טיפשה ומטומטמת, ועכשיו גם האמנתי שאני שמנה. אז
התחלתי להרזות. אכלתי פחות, ואת מה שאכלתי הקאתי. גילה ומנחם
מעולם לא ידעו, הם היו יותר מידי עסוקים ב"לבנות לנו חיים" שהם
לא ראו שאני מתה מבפנים.

ביום שהחלטתי לעשות 3 יחידות במתמטיקה הוא לא שלט בעצמו,
כרגיל, והראה את הפרצוף המגעיל והאמיתי שלו. את האמת. הוא תמיד
חלם על זה שאני אהיה כמוהו, או כמו גילה - רופאה, או עורכת דין
מצליחה, או אדריכלית, או פוליטיקאית. והרי אי אפשר להצליח
בעולם אם את 3 יחידות במתמטיקה. אם הגעת לכזה מצב - את כשלון.
אז הוא לקח אותי לאבחון. לבדוק אם אני מטומטמת. מעולם לא
נעלבתי מההורים שלי כמו שנעלבתי כשהם לקחו אותי לשם. בכניסה
היה שולחן גדול, ומסביבו ישבו ילדים קטנים, שלא מסוגלים לזוז
בלי ההורים שלהם, ילדים שלא היו מסוגלים ללכת, ילדים מחוברים
למכשירים. הוא דחף אותי אחריו לחדר בפינה, שם חיכתה
הפסיכולוגית. הוא דחף אותי לשם ויצא מהחדר. "אני מיכל" היא
אמרה. לא עניתי. המחשבה שמנחם רואה בי אחת מהילדים הללו לא
הצליחה לצאת מראשי. "את מיכל" היא אמרה. אני הנהנתי בראשי לאות
הסכמה, והיא ניסתה ליצור בדיחה, "יש לנו שמות דומים..." לא
עניתי. "אבא שלך סיפר לי שאת כאן כי את לא מצליחה בלימודים".
הביטוי לא מצליחה העלה בי זעם איום שפרץ ממני, בלי שליטה.
התפרצתי ואמרתי לה "אני פה כי ההורים שלי מאמינים שאני מפגרת,
אני כאן כי אני בחיים לא אהיה הם". ההבעה על הפנים שלה השתנתה
מיד כשסיימתי את המשפט. "זה מה שאת חושבת?" היא אמרה. ועניתי
"אני אולי מפגרת, אבל אני עקבית, ואם אמרתי את זה לפני שנייה,
אז כנראה שזה מה שאני חושבת". מיכל יצאה מהחדר. היא חזרה
והעבירה לי סדרה של שאלות מטופשות שלא נוגעות בכלל למטרת
האבחון - "את אוהבת את הירכיים שלך? את מרגישה חסרת בטחון
עצמי? את חושבת שאת שמנה?" נשברתי. לא עניתי על השאלות. מנחם
נכנס, לקח אותי הביתה. איך שהגעתי הביתה התחפרתי במיטה והעמדתי
פנים שאני לא שם. הם לא באו לבדוק אם אני בסדר, לא דאגו
לשלומי. אבל מבפנים הייתי הרוסה.

בתיכון היה לי את החבר הראשון שלי - יוני. אני אהבתי אותו יותר
מהכל. הוא העניק לי את האהבה שמנחם מעולם לא העניק, וגילה
הייתה עסוקה מדי מכדי לתת. היינו ביחד כמעט שנה וחצי. נפרדנו
בגלל הסקס. אהבתי אותו יותר מהכל. אז רציתי לתת לו הכל, אבל לא
הייתי מוכנה. הוא דחק בי לשכב איתו. הודיע אינספור פעמים שהוא
רוצה, ואני? אני אמרתי לא. ויום אחד אמרתי כן. אחרי שזה קרה
נפרדתי ממנו. לא כי לא אהבתי אותו יותר, אבל בגלל שהוא דחק בי
לשכב איתו ושכבתי איתו. איבדתי את עצמי. לא הייתי עוד מיכל,
הייתי החברה של יוני. מישהי שהוא תמרן שתשכב איתו. לא יכולתי
לחיות עם עצמי. לא יכולתי להיות בגוף הזה יותר. ואז ניסיתי
להתאבד בפעם הראשונה. ישבתי באמבטיה, ישר אחרי שנפרדנו, החזקתי
את הסכין גילוח ביד. העברתי אותו על היד שלי לאט לאט, ולא
הצלחתי לחתוך את הוריד, לא הייתי מסוגלת. מנחם בטח היה מחייך
אם היה שומע את זה - אפילו להתאבד היא לא מסוגלת! נשברתי.
הייתי בדיכאון מוחלט, עד שאמיר הגיע. הייתי מאוהבת בו, ואפילו
שמחה קצת, אבל הוא לא רצה אותי באמת. הוא השתמש בי. הוא עדיין
היה מאוהב בחברה הקודמת שלו, ואני? אני הייתי התחליף הזול
לאורן - האקסית שלו. נשברתי. ושוב שקעתי בדיכאון. הפעם לא
יצאתי ממנו להרבה זמן, עד שפגשתי את עומר. עומר היה חבר של
חברות שלי, פגשתי אותו במסיבה וישר התאהבתי. היינו חברים
חודשיים, אבל הוא היה בצבא, ואני? לא הייתי מסוגלת להיות איתו
יותר, הוא לא העניק לי את האהבה שחיפשתי, שכל כך רציתי, כי הוא
לא היה כאן, אז זה נגמר בנינו. ושוב שקעתי בדיכאון. אני אפילו
לא מסוגלת להחזיק בחבר... ואז, אחרי הרבה זמן קרה איתי. איתי
היה ידיד שלי מאז כיתה י', כשעוד אני ויוני היינו יחד. יוני
תמיד פחד שאיתי יאפיל עליו. זה מעולם לא קרה, עד שאני ויוני
נפרדנו. היינו ביחד ללילה אחד. לילה אחד של טעות איומה. הוא
נישק אותי, ואני רציתי אותו, אז נישקתי אותו בחזרה. מעולם לא
חזרנו להיות ידידים. זה הרס את הידידות שלנו, הרגע בו הוא אמר
"אני לא יכול להיות איתך כי אני לא רואה אותנו יחד". ואז זה
נגמר. והוא עבר הלאה ואני שקעתי בדיכאון עוד יותר עמוק ומעולם
לא יצאתי ממנו. כל כך רציתי להרגיש נאהבת, תמיד, ומעולם לא
הרגשתי כך.

ההורים שלי חיו ועדיין חיים בבועה, מעולם לא הראו לי יחס אמיתי
של אהבה, החברות שלי עסוקות בעצמן, ושום גבר לא העניק לי אהבה
שהזדקקתי לה. אני צריכה לאהוב, אני רוצה לאהוב, אני מקווה
לאהוב, ויותר מהכל - שיאהבו אותי בחזרה. זה בגללך שאני לא
יכולה לאהוב! זאת אשמתך, מנחם! מעולם לא אהבת אותי ועכשיו אני
לא יכולה לאהוב! אני לעולם לא אנשא רק כדי שאני לא אנשא בטעות
למישהו כמוך! אף אחד, אף אחד לא יכה אותי יותר בחיים! שמעת
אותי?! בחיים! ואם אתה תרים עליי את היד עוד פעם אחת אני באמת
אקרא למשטרה. כולם מכירים אותך כאדם רגוע, נותן, אכפתי, ורק
אני מכירה את האמת. רק אני יודעת מי אתה! רק אני מכירה את
הפרצוף המכוער של האמת... הרסת אותי, אני בחיים לא אהיה בנאדם
שוב! אני לא יכולה לאהוב, אני לא יכולה לתת לאחרים לאהוב אותי
ועדיין שום דבר שאני אעשה לא יהיה מספיק טוב בשבילך. אני מקווה
שתעשה מה שאבא שלך עשה. אני מקווה שתדפוק לעצמך כדור בראש. אני
מקווה שתישרף בגהנום יחד עם שאר המשפחה שלך. אני שונאת אותך
ואני תמיד אשנא.
טפו. זה מה שיש לי להגיד עלייך. טפו.