אה, מה אני אעשה?
כל הזמן בא לי לקפוץ מגגות,
לקרוע ורידים,
לבלוע סוכריות,
למות באופן כללי...
וכל פעם שאני רק אומרת, אתה מזדעזע.
מה אתה מזדעזע?
זו האמת ואלה החיים החרא שנפלו עלי.
ואם אני רוצה למות אני חושבת שזו זכותי.
כל יום מתים אנשים, למה הם כן ואני לא?
טוב, טוב, הבנתי את הפואנטה, אני יודעת.
הבנתי, בסדר אז יש כאלה שיכולים לבחור, ויש כאלה שלא.
אז אני רוצה להיות מאלה שבחרו.

ואם כבר אני בוחרת אז אני רוצה שזה יהיה שווה ממש.
ז'תומרת, לא יודעת, לעוף אולי.
אני מתכוונת לעשות צניחה חופשית.
אה, כן, בלי המצנח, ברור.

אתה לא יכול לעזור, אני מצטערת.
אני יודעת שאתה רוצה, אבל יש רוצה ויש רוצה, ויש אותי שגם לא
רוצה וגם לא יכולה.
זתומרת, אני יכולה להמשיך לומר שאני רוצה, ולדעת, וגם אתה תדע
שאני לא באמת מתכוונת לזה.
באמת בבפנים של הבפנים אני מדרדרת את עצמי ומושכת למטה ולא
נותנת לאף אחד לעזור. גם כי ממש כיף לי לרחם עם עצמי, וגם כי
אם אני רק אנסה להסביר ולספר אני בעצמי אאבד בהכל, כי הבעיות
כל כך סבוכות ועמוקות שהניסיון לפתור ולתקן רק יחמיר את
העניין.
ואם כבר אני ממשיכה לחיות אז אני חושבת שהפיתרון העיקרי יהיה
לא לנסות לפתור אותן, אלא להניח אותן בצד ולהתמקד פשוט בלמנוע
חדשות.

כבר אמרנו רחמים עצמיים?
וזה סתם הכל תקוע בבלגן כזה הזוי.
הבית המהמם שלי שחייתי בו כל החיים שלי, שאולי עוד רגע יהיה רק
חורבה.
ההורים שלי שפתאום גיליתי שהם מזדקנים.
האחיות האגואיסטיות שלי. אין צורך להוסיף.
התלמידים בבית הספר, כל כך כל כך מתישים.
הדירה המסריחה עם הבנות ה... לא משנה.
הצבא עם הראש עמוק עמוק בקיר.
שנה הבאה שכל כך לא ברורה, ואתה הרי מכיר אותי יודע שהכל חייב
להיות מסודר וברור. ואני כל כך כל כך מחכה לשחרור, אבל מה
שאחרי השיחרור זה פשוט חור שחור.
אהבות נכזבות שצפות פתאום מהעבר.
ואתה.
אתה
אתה
ואתה.

מה אני יכולה עוד להוסיף?
בא לי לקפוץ מצוקים
לחתוך ורידים
להתנדנד מתקרות
לבלוס משככי כאבים, הרבה
למות באופן כללי.

העיקר קצת שקט.