כבר שכחתי מהו חיוך של אמא,
שבא מתוך לבביות, מתוך אכפתיות,
כבר שכחתי מה זה לשבת ולדבר,
כמו בני אדם...
(או שאף פעם לא ידעתי?)
שכחתי מה זה לא לחיות תחת איום של...
תעזבי את הבית...
שכחתי מה זה לחייך כל הזמן,
לא לבכות אחרי "שיחה" אתכם...
כן, שיחה במרכאות,
כי זו לא בדיוק שיחה...
זה מונולוג, מונולוג שלכם...
וכל דבר שאני אגיד נשמע לא הגיוני,
בכל דבר שקורה אני אשמה,
אני לא יכולה להיות אני...

כל כך אכפת לכם ממני שאתם מאבדים אותי,
בלי להבין את זה אפילו...
והייתי רוצה, כן, הייתי רוצה,
להיות החברה הכי טובה שלך, אמא,
לשתף אותך בדברים,
אבל אני יודעת שאת זה אני לא אמצא,
לא כאן...

ואני מנסה לסבול בשקט,
מנסה להתעלם, לקבל את זה שקשר נורמאלי אתכם,
זה בלתי אפשרי...
כל כך הרבה דברים הייתי רוצה לומר לכם,
הייתי רוצה להגיד שאני מאושרת,
שמצאתי את האחד שאותו חיפשתי חיים שלמים,
את אהבת חיי,
הייתי רוצה להגיד שאני כן, אני כן משקיעה בלימודים,
אני עושה כל מה שאני יכולה...
אם רוצים להגיד שאני כישלון? בבקשה...
שאני לא יכולה מספיק? בבקשה...
אני לא טובה מספיק בשבילכם,
אז אולי כדאי שאני לא אהיה,
לא בשבילכם...

התעלמות היא כמו עזיבה,
ונראה לי שהתייאשתי,
נראה שזה מה שאני הולכת לעשות...
אבל זה כואב...
כואב שעם ההורים שלי אני לא יכולה לדבר,
כואב שאמא לא יכולה להיות גם חברה,
כואב שחשבתי לפנות לגורם חיצוני,
איתו אפשר לדבר יותר מאתכם...
מסתבר...
אבל מה זה יעזור? אם אתכם יישאר אותו דבר?