מה? לא שמעתם?עוד לא הייתם? עוד לא רצתם? עוד לא קניתם? עוד לא
מכרתם?
יש תחרות גדולה, שם בעיר הזאת שמנסה להיות דומה.
השנה באופן מפתיע הסרתי את ההשתתפות, קול פנימי אמר לי - "די
לתחרות"!
פעם, הייתי מאלו שרצו להגיע רחוק, אבל מאז ש"רחוק" דורש ממני
להתפשט, להצטלם ולמכור את אמא שלי תמורת SMS, החלטתי את הדחף
לסרס.
אם הקול הפנימי זועק, חייבים להתנתק!
בבוקר, אני פותחת עיתון, הצד האחורי, הצבעוני, הדף האחרון
והראשון שאני קוראת בעיתון, כל השאר זה חדשות ישנות, אני בכלל
יצאתי מהתחרות, עברתי לרוחניות, בכלל מחפשת טיסה להודו, בין
האותיות הקטנות בפרסומות שם למטה...
הקומקום רותח אז אני קמה, קפה עם עיתון, "בוקר טוב ישראל",
החיוך על הפנים, הודו בראש והדבר היחידי שמעיק עליי כרגע, זה
הכאב של החיסונים והנה הצטרפה גם אחותי הקטנה שנכנסה כרגע
למטבח, לקחה את הקומקום, לא שמה לב שהוא חם, רוקנה את המים
שרתחו, שפכה לי חלק על היד, לא מצאה מגבת, אז לקחה את העיתון
והתחילה לייבש את כל מה שהיא עשתה.
אין קפה, אין טיסות, אין הודו, אין חיסונים, יש טלפון.
היא רצה ומשאירה אותי עם העיתון הפוך.
הדף הראשון, פנים של ילדה בגילה, ילדה בת 14 אולי 15 נרצחה.
הכול הפוך, לא רק העיתון והקפה גם הגודל של הכותרות, מה שנקרא
"התנחלו" לה על השער, מי היא בכלל?! מצאה לה מתי להירצח,
"הנוער של היום ממש מנותק מהמציאות".
אני מצטערת שרציתי הודו, מצטערת שרציתי קפה, מצטערת שרציתי
עיתון, אני מצטערת בשביל המשפחה שלה, אני מצטערת בשבילנו, אני
מצטערת בשבילי, תמיד רציתי ילדים, עכשיו לא, אז אני מצטערת גם
בשבילם ורק בשבילה אני לא כל כך מצטערת...
אני מצטערת, אבל אני לא יכולה יותר לשתוק!
אני לוקחת את המחשב ואני מתחילה לכתוב, אני לא מצליחה,יש רעש.

אחותי צוחקת בטלפון, החיים יפים אז צוחקים...
אז אני מכבה את המחשב ומנסה להתרכז, עוצמת עיניים ומדמיינת איך
זה היה, זה עושה אותי עצובה אבל לא אכפת לי, זה עדיף על אדישה.

עוד טלפון קוטע את הדמיון, אוי, סליחה זו מציאות. אני עונה.
"לא, זה לא מצב רוח רע, לא, לא קיבלתי, אני פשוט לא מקבלת, את
זה, מה? לא קראת עיתון? כן הילדה, בגיל של דניאל, לא? מה הקשר
אתיופי? אני פשוט לא מבינה. אה, את ממהרת. טוב, טוב, ננתק."
אז תודו ששמעתם ותודו שקניתם ותודו שלא אכפת לכם מה באמת קרה,
כי בדיוק עכשיו הכרוז  שלח SMS והודיע שההרשמה לתחרות בעיצומה.

התחרות פתוחה לקהל הרחב - לבת, לבן, לאם וגם לאב.
נהיינו מנותקים.
כל כך מנותקים.

נכתב בעקבות הרצח של הנערה מעיין ספיר מרחובות.